1
עקרונות מנצחים
לגיבור שבתוככם
"אם אדם לא מצא דבר־מה אשר הוא מוכן למות למענו," אמר מרטין לותר קינג, "הוא אינו ראוי לחיות."
הייתי מוכן בהחלט למות למען הרעיון שאתם אנשים דגולים.
הייתי מוכן לחטוף קליע למען הרעיון שנועדתם לעשות עבודה נהדרת, לחוות אירועים כבירים ולהכיר את היקום הסודי של גאונות שאוכלסה על ידי הנשמות המפותחות שצעדו בה לפנינו.
כאזרחי העולם הזה נקראתם לרתום את העוצמה הראשונית שלכם ליצירת דברים מדהימים, להתקדם באורח מופלא ולרומם את חיי אחיכם ואחיותיכם שאיתם אתם שומרים על כדור הארץ שלנו.
אני מאמין שכל זה נכון. לא משנה היכן מיקמו אתכם ידי הטבע כעת, עברכם אינו צריך להכתיב את עתידכם. המחר יכול תמיד להפוך למשהו טוב יותר מהיום. אתם אנושיים. וזה מה שבני אנוש מסוגלים לעשות.
כן, בני האדם באים בצבעים שונים, בגדלים, במינים, דתות ולאומים שונים, ויש להם דרכים שונות לחיות. נלסון מנדלה, הרייט טוּבּמן, מהטמה גנדי, פלורנס נייטינגייל ואוסקר שינדלר הם גיבורים מהמעלה הראשונה. ובכל זאת, מי שחי חיים שקטים יותר — האנשים שמלמדים בבתי ספר או עובדים במסעדות, כותבים שירה או משיקים את מיזם הסטארט־אפ שלהם, אלה שעושים את מלאכתם במאפיות או מגדלים את ילדיהם בבית; אלה שמשרתים בקו הראשון בתוך הקהילה, לוחמי האש ומושיטי העזרה הראשונה — אולי ראויים אף הם להיקרא גיבורים. רבים מהנשמות הטובות האלה עושים עבודה קשה מתוך נחישות נאצלת לעשותה היטב. הם עובדים כשחיוך נסוך על פניהם ועם חסד בליבם.
לכבוד הוא לי כאשר חיי מצטלבים עם בני אדם כאלה. באמת. אני לומד מהם, הם מרוממים את רוחי, ואיכשהו הפגישה עימם מחוללת בי שינוי עמוק.
אלה הם גיבורי היומיום של החיים. מה שנהוג לכנות "אנשים רגילים", שמנהלים את חייהם באופן מכובד ומוסרי.
ולכן, מתוך כבוד אמיתי לכל האפשרויות הטמונות בכם ומשתוקקות לבוא לידי ביטוי, עם תחילת מסענו המשותף, מילים אלה זורמות ממני אליכם לשם עידוד:
החל מהיום הצהירו שאתם מחויבים לזכור את האדם הנעלה, הלוחם והיוצר הבלתי מנוצח, שחוכמתכם הטבעית קוראת לכם להיות.
קשיי העבר שירתו אתכם בנאמנות כדי שתמציאו את עצמכם מחדש לכדי אנשים קשוחים יותר, מודעים יותר לעוצמותיכם הייחודיות ואסירי תודה יותר על ברכותיהם הבסיסיות של חיים שנחוו להפליא — על בריאות טובה, משפחה מאושרת, עבודה מספקת ולב מלא תקווה. קשיים אלה היו למעשה קרש הקפיצה אל ניצחונות ההווה והעתיד שלכם.
מגבלות העבר שכבלו אתכם וה"כישלונות" שפגעו בכם היו נחוצים כדי שתוכלו לממש את גאונותכם. הכול מתגלגל לטובתכם. אתם באמת מבורכים.
ולכן, אם תקבלו זאת ואם לא, אתם אריות, לא כבשים. אתם מנהיגים, ולעולם לא קורבנות. אתם בני אדם שראויים להישגים יוצאים מן הכלל, להרפתקאות מרוממות נפש, לשמחה בלתי מסויגת ולכבוד עצמי שבמרוצת הזמן יצמח בחדות ויהפוך למאגר של אהבה עצמית שאף אחד ושום דבר לא יוכלו להביס.
הנכם כוח עליון של הטבע ויוצרים דינמיים, לא קורבנות כנועים שנתפסו בלתי מוכנים בעולם של בינוניות מבזה, של תלונות שנוטלות את צלם האנוש, יישור קו ותחושת צייתנות.
ומתוך מחויבות איתנה ומאמץ עקבי תתפתחו ותהפכו לאידיאליסטים, לאמנים ייחודיים ולאנשים בולטים בעוצמתם. תהיו למשני עולם אמיתיים, בדרככם האמיתית והמצוינת ביותר.
לכן אל תהיו ציניים, ביקורתיים או סרבנים. כי ספקנים הם החולמים שהתנוונו. והממוצע בהחלט אינו מה שמגיע לכם.
כיום, ובכל יום בשארית חייכם הנהדרים בייחודיותם, המוארים באור עז ושיש בהם תרומה לרבים כל כך, עִמדו איתן בחירות הבלתי מוגבלת שיש לכם לעצב את עתידכם, לממש את שאיפותיכם ולהעצים את תרומתכם מתוך הערכה גבוהה לחלומותיכם, לתשוקותיכם ולאהבותיכם.
בודדו את עליצותכם, שייפו את מיומנותכם והרעיפו השראה על כל מי שהתמזל מזלו לחזות בדוגמה הטובה שאתם מהווים לאופן התנהלותו של אדם דגול.
אנו נחזה בצמיחתכם, נריע לכישרונות שלכם, נעריך את גבורתכם ונעריץ את נצחיותכם.
כי אתם תישארו בלבבותיהם של רבים.
2
נאמנות לעקרונותיכם
היא כלי מכפיל כוח
כשאף אחד לא מאמין בכם, זוהי בדיוק העת להאמין בעצמכם יותר מתמיד.
מי שמחויב לביטוי המלא של גאונותו המולדת יודע שאמונה בעצמו ונאמנות למשימתו הכבירה — במיוחד לנוכח בוז ואי ודאות, מתקפות ויריבוּת — הן השער להצלחה אגדית, ושהן באמת השביל המוביל לחיי נצח. הדוגמה הנאצלת שאתם נותנים תמשיך להתקיים הרבה אחרי לכתכם.
המסע לחיים הכי הרואיים שלכם יהיה צבעוני, מעורר השראה, מלוכלך, קסום, סוער וללא ספק מרהיב. התמסרות לחיים של הכרה בגדולתכם, להפקת מבול אדיר של תוצאות נהדרות ולהשתתפות בבנייתו של עולם יפה יותר תהיה המסע החכם והטוב ביותר שלכם. את זאת אני יכול להבטיח לכם. התקרבות אל יופיו העצום של העצמי היצירתי, העוצמתי והחומל ביותר שלכם תמריץ את כל הסובבים אתכם ותעורר את הכישרונות החבויים בהם, וכך עולמנו יהיה למקום ידידותי יותר.
אם יורשה לי, הייתי רוצה להקדיש רגע אחד לחלוק איתכם מעט מסיפורי האישי כדי שתכירו אותי טוב יותר מאחר שאנו עומדים לבלות זמן ניכר יחד בין דפי ספר זה.
אינני אדם מיוחד. אני לא גורו. איני עשוי מבד מיוחד שאינכם יכולים ללבוש.
יש לי כישרונות, כמו שלכם יש כישרונות, ויש לי פגמים מאוד אנושיים (לכולנו הרי יש כאלה, לא?) ואני יכול להיות חסר ביטחון, להרגיש לא ראוי ומפוחד, כמו גם להרגיש אמיץ, מועיל ומלא תקווה.
גדלתי בעיירת פועלים המונה כחמשת אלפים תושבים. ליד הים. בבית קטן. בן להורים מהגרים, אנשים עם לב טוב מאוד. לא נולדתי עם כפית כסף בפי, זה בטוח.
כן, זה אני בהצגה של הגן. ובחצר הקדמית של ביתי בחורף קר מאוד. אתם רואים, שום מכונית פרארי לא חונה בכניסה. שום קישוטים מפוארים או חפצים מיותרים. הכול פשוט מאוד. הדרך הכי טובה לחיות.
בבית הספר, מעולם לא השתלבתי בחברת הטיפוסים האופנתיים. תמיד אהבתי לחיות בתוך הראש שלי, לחלום חלומות מרתקים, לצעוד לצלילי המקצב שלי. לעשות את הדבר שלי, אם אתם מבינים את כוונתי.
המנהל אמר פעם לאימי האהובה שהוא לא רואה בי הבטחה כלשהי, ושקיים סיכוי שלא אסיים את התיכון. מורים אחרים הזהירו בשקט את הוריי שיש לי פוטנציאל מינימלי. כמה מהם חזו שבסוף אהיה מחוסר בית או קבצן. רוב האנשים פשוט צחקו עליי.
מלבד אחת.
קורה גרינאוויי. המורה שלי להיסטוריה בכיתה ה'.
היא האמינה בי, מה שעזר לי להאמין בעצמי.
גברת גרינאוויי לימדה אותי שכל אדם נולד עם איזשהו סוג של כישרון מולד. היא הסבירה שכל אחד מאיתנו יכול להיות טוב להפליא במשהו, ושכולנו נולדים עם חוזקות מיוחדות, עם יכולות יוצאות מן הכלל ויתרונות ברוכים. היא אמרה לי שאם אזכור זאת, ואתאמץ מאוד ואשאר נאמן לעצמי, דברים טובים יקרו לי — ודברים מבורכים יבואו בעקבותיהם.
המורה הנדיבה הזאת ראתה את המיטב שבי, עודדה אותי, והפגינה סוג של הגינות נחוצה מאוד בחברה שלעיתים קרובות מדי מזלזלת ביכולות שלנו ומקטינה את גאונותנו. לפעמים, כל מה שנחוץ הוא שיחה אחת עם אדם יוצא דופן כדי להסיט את מסלול חייכם לכיוון שונה לחלוטין, הלוא כן?
לפני כמה שנים חיפשתי את קורה גרינאוויי ברשת. מה שגיליתי ריגש אותי באמת ובתמים.
בצעירותה היא הייתה חלק מתנועת ההתנגדות ההולנדית ויצאה אל מעבר לקווי האויב במלחמת העולם השנייה במטרה להציל ילדים מהשמדה במחנות המוות של הנאצים. היא סיכנה את חייה, ופעלה בהתאם לאמונתה הפנימית שיש להציל ילדים קטנים. בדיוק כפי שהצילה אותי.
גברת גרינאוויי נפטרה מאז. היא מתה באותה שנה שבה גיליתי על עברה. אני מודה לאדון באמסטרדם שבנדיבותו הרבה דאג לה בסוף ימיה, ושעדכן אותי בקורותיה של אותה מורה לחיים שהייתה לה משמעות כה רבה בשבילי.
קורה גרינאוויי הייתה מה שאני מכנה "גיבורה פשוטה". שקטה וצנועה, רבת־עוצמה ושברירית, מוסרית ובעלת השפעה, חכמה ואוהבת. משפרת את החברה שלנו — על ידי עשיית מעשה טוב אחד בכל פעם.
היא עוררה בי השראה להתעלות מעל הציפיות המצומצמות שהיו לרבים ממני ולסיים את התיכון, ולאחר מכן להשלים את לימודיי האקדמיים עם תואר בביולוגיה ובאנגלית כמסלול משני. ואחר כך להבטיח את מקומי בפקולטה למשפטים. ואחר כך להשלים תואר שני במשפטים במימון מלא של מלגה.
אל תיתנו אמון במלעיזים. אל תשימו לב למקטינים. התעלמו מהמדכאים. הם לא מכירים את הפלאים הטמונים בחובכם.
במרוצת הזמן הייתי לפרקליט תביעה מצליח. השתכרתי היטב אך הייתי ריק, הייתי נחוש אך לא ממומש מבחינה יצירתית, ממושמע אך מנותק מהאני האמיתי שלי. הייתי קם בכל בוקר, מסתכל על עצמי במראה בחדר האמבטיה ולא אוהב את האדם שניבט אליי ממנה. לא הייתה לי הרבה תקווה, ולא הייתה לי היכרות אינטימית עם הגבורה הטבעית, שמאז כבר הספקתי להבין שהיא אחד היתרונות המרכזיים של היותי בן אנוש.
הצלחה ללא כבוד עצמי היא ניצחון ריק מתוכן, הלוא כן?
לכן החלטתי לברוא את עצמי מחדש. להכיר גרסה אמיתית יותר, מאושרת יותר, שלווה יותר ומשופרת של האדם שהייתי. לשם כך פתחתי במסע של צמיחה אישית משמעותית, ריפוי רגשי עמוק והתפתחות רוחנית פנימית.
גם לכם בהחלט יש הכוח הזה לחולל שינויים טקטוניים. התפתחות, התעלות ואפילו טרנספורמציה של ממש הן חלק מהחומרה המובנית שהופכת אתכם למי שאתם. וככל שתתרגלו את הכוח המובנה הזה שלכם, הוא יתחזק.
יצירה מחדש של גרסה יצירתית יותר, פרודוקטיבית, חדשנית ובלתי מנוצחת של עצמכם — גרסה מאושרת יותר, ושופעת אומץ ושלווה — אינה איזשהו כישרון בלתי מושג ששמור רק לאלי הגאונות הנשגבה ולמלאכי המצוינות היוצאת מן הכלל.
לא. גאונות קשורה הרבה פחות לגנטיקה והרבה יותר להרגלים. התקרבות אל האדם שדמיינתם תמיד שתוכלו להיות היא תוצאה של תרגול זמין לכל אדם שמוכן להיפתח, לעשות את המאמץ ולאמץ מנהגים שהופכים את הקסם למציאות.
בתקופה זו של חיי אני יוצא לבנות מחדש, לחווט מחדש וליצור מחדש את האדם שהייתי, כדי להפוך לאדם ששאב את כוחו ממערכת ניווט פנימית ולא מגורמי משיכה חיצוניים כגון מעמד, רכוש ויוקרה. אדם שלא חשש לומר את האמת (גם כשפירושו היה לאבד את אהדת הציבור); אדם שעמד איתן על ערכיו; אדם שמעולם לא הרגיש שעבודתו היא עבודה אלא שהיא יותר מעין שליחות; אדם שלא נזקק לרכוש דברים כדי לחוות את מנעמי העושר; ואדם שהקדיש את ימיו להגברת האושר של הזולת.
קל מדי לבלות את כל חיינו בטיפוס על הר ועוד הר רק כדי להבין בסופו של דבר שטיפסנו על ההרים הלא־נכונים.
... כשהיינו עסוקים בלהיות עסוקים.
... כשהתמכרנו להסחות הדעת, והתפתינו למסיחים שמעניקים לנו תחושה כוזבת של קדמה. זאת כשהאמת היא שהם גוזלים את שעות חיינו היקרות והיפות ביותר.
... כשנפלנו במלכודת המהפנטת שגרמה לנו למלא את חיינו בחפצים ובפעילויות שהתרבות מוכרת לנו בתור אומדנים אמיתיים להצלחה, כשהאמת היא שהם ממלאים אותנו רוחנית בדיוק כמו ביקור חטוף בקניון הסמוך.
המסירות שלי לשינוי עצמי דרך ניהול חיים מדויקים יותר, קצת לפני שהגעתי לגיל שלושים, מזכירה לי את מילותיו של המשורר צ'רלס בוקובסקי:
כולנו נמות, כולנו, איזה קרקס! זה בלבד היה צריך לגרום לנו לאהוב איש את רעהו, אבל זה לא. אנו נבעתים ונעשים שטוחים בגלל דברים זניחים, אוכלים את עצמנו משום דבר.
במשך שלוש שנים ארוכות הייתי מתעורר מוקדם, בזמן שבני משפחתי עדיין ישנו, ומתנסה בתרגולים שנועדו למזער את החולשות שלי, לטהר את כוחותיי ולחבר אותי בצורה שלמה יותר לייעודי האישי.
חקרתי ספרים על הגברים והנשים הדגולים בהיסטוריה — גאוני האמנות, הלוחמים ללא חת, המדענים המופלאים, ענקי המסחר ופעילי זכויות האדם חסרי המנוח — ולמדתי את העקרונות המרכזיים שהם חיו לאורם, את הרגשות הדומיננטיים, סדר היום וההרגלים המוצקים שיצרו את חייהם המוארים. אחלוק עימכם את כל מה שגיליתי בעמודים הבאים.
השתתפתי בכנסי צמיחה אישית, והשקעתי בקורסים להתפתחות אישית.
למדתי למדוט ולדמיין, לתעד ביומן ולהתבונן פנימה, לצום ולהתפלל.
גייסתי מאמנים להצלחה מהשורה הראשונה, עבדתי עם מדקרים, מטפלים בהיפנוזה, מרפאים רגשיים ויועצים רוחניים. עשיתי מקלחות קרות, הזעתי בסאונות לוהטות והשקעתי בטיפולי עיסוי שבועיים.
כשאני מתבונן בכך כעת, כאדם בוגר בהרבה, אני מבין שזה היה המון.
אני חייב לומר שלפעמים התהליך היה מבלבל, לא נוח ומאיים. אך הוא היה גם מחשמל, מרתק, מתגמל ולעיתים קרובות יפה באופן עוצר נשימה. שינוי אישי עמוק הוא פעמים רבות כואב מפני שהוא כל כך טרנספורמטיבי. ולא נוכל להפוך לכל מה שנועדנו להיות בלי להשאיר מאחור את מי שהיינו פעם. האני החלש יותר שלכם חייב לחוות סוג של מוות כדי שהאני החזק ביותר שלכם יוכל לחוות לידה מחדש. אם השיפור לא נחווה כקשה הוא אינו שיפור אמיתי, הלוא כן?
כשעשיתי את העבודה הפנימית שלי בעקביות מדי בוקר, בזמן שהעולם סביבי היה שקוע עדיין בשנתו, האופן שבו ראיתי את עצמי, ההתנהגות שלי ואפילו מערכת ההפעלה של חיי עצמה עברו הבניה מחדש. כשביליתי עם נבחרת החלומות של המורים שלי, רבים מפחדיי הגדולים נעלמו; וכך גם פשוט נשרו ממני רבות מדאגות היומיום והרגליי המזיקים. גם הצורך שלי לרצות, להתחבב וללכת עם העדר — תוך בגידה בעצמי — כל אלה פשוט התפוגגו.
נעשיתי יותר נאמן לערכיי העמוקים, הרבה יותר בריא, יצירתי, שמח ושלו. ביליתי הרבה פחות זמן בתוך מחשבותיי, והתחברתי בקשר קרוב יותר אל ליבי. בעקבות זאת ההשראה שלי הרקיעה שחקים, היצירתיות שלי התעצמה והביטחון העצמי שלי גבר. התחלתי להכיר את הקסם הזמין לכל בן אנוש שמעוניין ברצינות להתיידד איתו.
לקראת סוף אותן שלוש שנים של ריפוי כמעט אינסופי וצמיחה מתמדת ידעתי שאני מוכן להתחיל שלב חדש בהרפתקה לקראת מצוינות אישית ומנהיגות שבה אני עדיין נמצא כיום. חושיי לחשו לי שאני צריך לכתוב ספר על החוויה שלי ועל השיעורים שלמדתי כדי שאחרים יוכלו לצמוח גם הם.
קראתי לספר 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו'.
היו מי שגיחכו למשמע שם הספר, ורמזו שאיש לא יקרא ספר עזרה עצמית שכתב עורך דין. אחרים מלמלו שחייו של סופר קשים הם, ולכן כדאי לי לוותר לפני שאתחיל. סירבתי לקחת חלק באמונה המגבילה שלהם, וכתבתי בהתלהבות רבה משל על השביל המוביל מקיום חלקי אל קיום שופע ניסים, תעוזה ואפשרויות טהורות. תהליך כתיבת הספר הזה היה קסום.
ידעתי מעט על תהליך הוצאת ספר ולא באתי ממשפחה של יזמים (אימי הייתה מורה ואבי היה רופא משפחה). אבל ידעתי בוודאות שלימוד עצמי הוא דרך המלך להפיכת פנטזיות שחיות בדמיון למציאות מוכחת. מה שלא ידעתי, אוכל ללמוד. את המיומנויות שאין לי אוכל ליצור. ואת התוצאות שכל אחד השיג, גם אני יכול לייצר — באמצעות התמקדות, מאמץ כביר, מידע מעולה ומורים טובים. לכן נרשמתי לקורס בן לילה אחד במוסד שנקרא The Learning Annex.
למדתי שם על כתבי יד ועורכים, על מוציאים לאור ובתי דפוס, על משווקים וחנויות ספרים. הקורס היה מדהים, ויצאתי ממנו חדור להט להגשים את חלומי. בסוף השיעור הלכתי הביתה ברגל בלילה החורפי הקר, כשהשלג יורד, והרגשתי מלא תקווה עמוקה ומחויב באופן יוצא מגדר הרגיל להבאת ספרי אל העולם.
החלטתי להוציא בעצמי את ספרי לאור. אימי הנפלאה ערכה את כתב היד, ובחנה כל שורה עד שעות הערב המאוחרות. כמה חברים טובים היו קוראיי הראשונים. הדפסתי אותו בבית קפה שפועל סביב השעון. אני עדיין זוכר איך אבי הסיע אותי לשם בארבע לפנות בוקר כדי שאוכל לקדם את שליחותי לפני צאתי לעבודתי כעורך דין תביעה בשעה שמונה בבוקר. אלוהים יברך אותו על העזרה שהושיט לי בלי לצפות לתמורה, ועל תמיכתו בכל פעם שהייתי זקוק לה.
בגלל חוסר הניסיון שלי לא ידעתי שיצירת ספר מכתב יד בגודל רגיל תכווץ את הטקסט. לכן היה קשה לקרוא את המהדורה הראשונה. לא משנה — עשיתי כמיטב יכולתי והתחלתי לחלוק את המסר של הנזיר שמכר את הפרארי שלו במועדונים לשירות הציבור בקהילה שלי. בסמינר הראשון שלי (שבמקרה נוהל על ידי מוסד The Learning (Annex השתתפו עשרים ושלושה אנשים. עשרים ואחד מתוכם היו בני משפחה. אני לא עובד עליכם.
לאו צה צדק בקשר לכל העניין הזה ש"מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד". אפשר לומר שאני ממש התחלתי מאפס את קריירת הכתיבה שלי (אם תמתינו שהתנאים יהיו מושלמים כדי להגשים את החלום הכי נשגב שלכם, לעולם לא תתחילו).
סופר מפורסם הסכים להיפגש איתי, כי הרגשתי שאני זקוק להדרכה נוספת וקיוויתי ללמוד איך להגיע לקהל רחב יותר כדי שאוכל להשפיע לטובה על יותר אנשים. מציאת המורה החכם היא אכן דבר יקר ערך כשמתחילים לנהל חיים של גבורה עילאית. לבשתי חליפה, הבאתי לו עותק של הספר בהוצאה עצמית, והתיישבתי על כורסת עור מהוהה מאוד מול שולחן הכתיבה הענק שלו מעץ אלון, כשהוא חרץ את הדין. "רובין," הוא אמר, "זה תחום קשה. מעטים שורדים בו." הוא הוסיף, "יש לך עבודה טובה בתור עורך דין. כדאי לך להישאר בה, ולא להסתכן במשהו כל כך חסר ודאות."
דבריו הוציאו לי את הרוח מהמפרשים. ריפו את ידיי. אכזבו אותי. חשבתי שאולי היה זה טיפשי מצידי לשאוף להביא את 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' לידי קוראים שימצאו בו תועלת. אולי לא הערכתי נכון את יכולותיי. מעולם לא כתבתי ספר לפני כן. הייתי אדם לא מוכר. זה היה תחום מקצועי שקשה לפרוץ אליו. אולי הסופר התותח ידע על מה הוא מדבר: אני צריך להישאר במקום הבטוח ולדבוק בקריירת המשפטים שלי.
ואז הבזיק בי זיק של המובן מאליו. דעתו הייתה רק דעה. מדוע לייחס לה ערך רב מזה? הערכתו של האדון לא צריכה לעניין אותי, באמת. מישהו עמד לכתוב את רב־המכר הבא; אז למה שזה לא יהיה אני? וכל איש מקצוע מתחיל כחובבן. חשבתי שאני לא צריך לאפשר לחוות דעתו לשכך את הלהט שבי, או להתכחש לשאיפה שלי. מדי יום התיישבתי במשרד עורכי הדין שלי, וחשבתי לעצמי, "כל שעה שאני מבלה פה היא שעה שבה אני מתרחק ממה שאני רוצה לעשות באמת וממה שאני יודע שנועדתי לעשות."
אני מתאר לעצמי שאמונתי הייתה גדולה מפחדיי ושהתעוזה שלי הייתה חזקה מספקותיי.
אני מתפלל שתמיד תסמכו על האינטואיציה שלכם, ותיתנו לה לגבור על ההיגיון הקר והמעשי של השכל. האפשרויות שלכם, המצוינות והגאונות אינן שוכנות בשכלכם. אנשים אומרים לי כיום שהייתי אמיץ כשהחזקתי מעמד על אף ההתנגדויות והאתגרים. זה לא היה אומץ כלל. אם להיות כן — כמו שאני תמיד שואף להיות ותמיד אהיה, כל עוד אנחנו יחד — הרגשתי שאין לי ברירה אלא ללכת בעקבות התשוקה שלי.
"אנשים שחיים חיים עמוקים אינם מפחדים מהמוות", כתבה אנאיס נין. נורמן קאזינס ציין ש"הטרגדיה הגדולה של החיים היא לא המוות אלא הדברים בתוכנו שאנו מאפשרים להם למות בתוכנו בעודנו בחיים". אני משתף את הציטוטים האלה כדי להזכיר לכם כמה החיים קצרים ושבריריים. רבים מדי מאיתנו דוחים את עשיית הדברים שמְחַיים את נשמתם עד לעיתוי אידיאלי דמיוני כלשהו. הזמן הזה אף פעם לא יגיע. אין לכם זמן טוב מההווה כדי להפוך לאנשים שאתם יודעים שתוכלו להיות, וליצור במו ידיכם את החיים שהשתוקקתם להם יותר מכול. העולם עלול להשתנות מקצה לקצה מחר. ההיסטוריה הוכיחה זאת. אל תחיו את השעות היפות ביותר שלכם בחדר ההמתנה של החיים. אנא מכם.
נבון יותר לקחת סיכון ולהסתכן בכך שתיראו טיפשיים (ולדעת שעשיתם את זה) מאשר לפספס את ההזדמנות ולהרגיש בסוף ריקים ושבורי לב ביומכם האחרון.
לכן לקחתי את 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' לעורך מכובד בכוונה לשפר את הספר. התרגשתי לקבל את חוות דעתו של מומחה והייתי די בטוח שהוא יאמר לי שיצרתי משהו באמת מיוחד.
במקום זאת, המכתב שקיבלתי מהעורך היה ביקורת ארכנית. הוא התחיל במילים, "ישנן כמה בעיות רציניות ב'נזיר שמכר את הפרארי שלו', רובין. אין צורך ללעוס מילים".
ודעתו על הדמויות שלי?
"הדמויות מצטיירות כלא יותר מאשר סטריאוטיפים. לדוגמה, מאנטל הוא איש מצליח, עשיר, מבריק, כריזמטי, קשוח, מצחיק במיוחד, וכו'. אבל ככל שאתה מעמיס עליו תכונות, כך הוא נעשה נדוש יותר..."
הוא סיכם את המכתב במילים, "אני בטוח שתגובתי ליצירתך אכזבה אותך, אולם אני מקווה שהערותיי יועילו. כתיבה טובה מצריכה עבודה קשה, קשה מאוד. למרבה הצער, כתיבה טובה נראית דבר קל. אין זה כך". כשקראתי את מכתבו של העורך ישבתי במכוניתי כמעט ללא נוע, ליבי הולם, כפות ידיי מזיעות, מול בית הלבנים האדומות שלו עם הגדרות החיות הגזומות למשעי. כתב היד שלי נח לצידי כרוך בגומיות. אני עדיין זוכר את התמונה הזאת לפרטי פרטים. ואני זוכר איך הרגשתי.
נבוך. דחוי. מושפל. הוא די שבר את ליבי באותו יום בהיר.
ובכל זאת, האינסטינקט חכם יותר מההיגיון. וכל התקדמות אמיתית מקורה בחולמים בהקיץ ש"מומחים" לכאורה אמרו להם שהרעיון שאוכל אותם הוא טיפשי ושהיצירה שלהם לא ראויה. בבקשה שמרו על הכבוד שלכם למען עצמכם ולמען הכישרון הכי אמיתי שלכם, מעל הביטויים המתודלקים בפחד ומצמצמי האפשרויות של אנשים שהם אלופי התיאוריה אך לא יצרו דבר.
קול כלשהו, או חוזקה או תובנה בתוכי, שנבעו ממקום גבוה בהרבה מעל קול ההיגיון, הורה לי: "אל תקשיב לו. בדיוק כמו הסופר המפורסם שלא עודד אותך, המכתב הזה הוא רק דעתו של העורך. המשך בדרכך. הכבוד שלך והאהבה העצמית תלויים בנחישותך ובנאמנותך לשליחותך."
והמשכתי. כפי שאני באמת, באמת, באמת מקווה שאתם תמשיכו כשתחטפו מכה או תרגישו מעט — או מאוד — מובסים, חבולים ומדממים. מכשולים הם פשוט הדרך של החיים לבחון עד כמה אתם רוצים להגשים את חלומכם, הלוא כן?
כמו שאמר תיאודור רוזוולט בנאום שכותרתו "אזרחות ברפובליקה", שנשא באוניברסיטת סורבון בפריז ב-23 באפריל, 1910:
לא המבקר הוא שחשוב, לא האיש המצביע על כישלונו של החזק או המעיר כיצד אפשר היה לעשות את הדברים טוב יותר. האשראי שמור לאיש הנמצא בזירה, האיש שפניו מוכתמות באבק, בזיעה ובדם; זה שנאבק בגבורה, שטועה, שמועד ומחטיא פעם ועוד פעם — כי אין מאמץ בלא שגגה וכישלון; זה החותר לעשייה של ממש, המכיר את הלהט הגדול, את המסירות העצומה, המכלה את כוחותיו למען מטרה ראויה; זה שטועם במקרה הטוב את פרי ההצלחה, ובמקרה הרע — אם העלה חרס בידו — לפחות נכשל לאחר שהעז, כך שלעולם לא יימנה עם אותן נפשות קרות והססניות שאינן יודעות לא ניצחון ולא תבוסה.
החיים באמת מיטיבים עם אחוזי הדיבוק. מזל גדול באמת מקרין מאורו על אלה שמקובעים על שאיפותיהם היפהפיות. והיקום בהחלט תומך באדם שאינו מוכן להיכנע לכוחות הפחד, הדחייה והספק העצמי.
כמה חודשים אחרי פרסום הספר ביקרתי בחנות ספרים מקומית עם בני, שהיה אז בן ארבע. אני חב לו הרבה, כי אהבתו לפטישים, לסרטי מדידה ולכלי נגרות אחרים (הוא היה לובש את חולצתו המשובצת, חובש את קסדת הפלסטיק הצהובה וחוגר את ערכת כלי הצעצוע שלו כמעט לכל ארוחה משפחתית) היא שהובילה אותנו לחנות כלי העבודה ליד חנות הספרים. זה היה ערב גשום עם ירח מלא מדהים שבישר טובות. אני ממש זוכר אותו היטב.
כשנכנסנו לחנות הספרים ניגשנו ישר לאגף שבו הוצג ספרי. נתתי לבעלים שישה עותקים — בהסכם קונסיגנציה (שפירושו שאם לא יצליח למכור אותם, יש לו אפשרות החזרה). סופר אחר שהוציא את ספרו בעצמו נתן לי עצה חשובה: ברגע שאחד העותקים נחתם על ידי הסופר, בעל החנות חייב להשאיר אותו אצלו. לכן עשיתי לי את הנוהג לבקר בכל חנות שהחזיקה את 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' ולחתום אישית על כל עותק.
אספתי שישה עותקים מהמדף וניגשתי לקדמת החנות, ושם ביקשתי בנימוס אישור לחתום על ספרי. הקופאי הסכים, וכשבני הצעיר יושב על דלפק העץ מולי ייצבתי אותו ביד אחת, ובידי השנייה חתמתי על ספרי הבלתי מוכר בעליל.
כשחתמתי את שמי הבחנתי באדם אחד לבוש במעיל גשם שהיה עדיין רטוב, צופה בי מהצד. הוא התבונן בכל תנועה שעשיתי.
כעבור כמה דקות ניגש אליי האיש ואמר באלו המילים: "'הנזיר שמכר את הפרארי שלו'. זה שם נהדר לספר. ספר לי על עצמך."
הסברתי לו שאני עורך דין, שהייתי מתוסכל ולא מאושר כמה שנים קודם מפני שחייתי חיים של מישהו אחר. שיתפתי אותו בכך שגיליתי שיטות יקרות ערך להרגיש חי יותר. אמרתי שיש לי רצון עמוק להביא את ספרי לכמה שיותר בני אדם. הוספתי שהדפסתי את ספרי בבית קפה שפתוח כל הלילה, וסיפרתי שלעגו לי וביקרו אותי והקטינו אותי כשחתרתי להשלים את הפרויקט שלי.
הוא הסתכל עליי. הוא בחן אותי במבטו. הוא חיכה במשך זמן שנדמה כנצח.
ואז הוא הוציא את הארנק שלו ומסר לי את כרטיס הביקור שלו. על הכרטיס היו כתובות המילים הללו: אדוארד קרסון. נשיא החברה. הוצאת 'הרפר־קולינס'.
הגורל הוא זה שמתזמן את הדברים בלי שנרגיש זאת, הלוא כן?
כעבור שלושה שבועות רכשה הוצאת 'הרפר־קולינס' את הזכויות העולמיות ל'הנזיר שמכר את הפרארי שלו'.
תמורת 7,500 דולר.
הספר הפך לאחד מרבי־המכר הגדולים של כל הזמנים, ותוך כדי כך שירת מיליוני בני אדם טובים ברחבי עולמנו היקר.
וכך, לסיכום פרק זה, אני קורא לכם להרהר בשאיפות המוסריות אשר נחות בשקט בליבכם ומחכות להתגשם. אני מבקש מכם לשאול את עצמכם כיצד תוכלו להיות הקורה גרינאוויי בחייו של מישהו; איך תוכלו להיות בני אדם נדיבים שעושים לאמיצים יותר את אלה שנמצאים בנוכחותכם. אני מזמין אתכם לחצות את סף הפחדים שכובלים אתכם, לחקור את הגבולות שסוגרים עליכם ולראות את כל כאבי העבר שעוצרים בעדכם כעת — ולהתעלות מעל כל אלה.
כי היום הזה הוא שחר יומכם החדש. והעולם שלנו מחכה לגבורה הפשוטה שלכם.
