1


סנטינו


הייתי חייל נאמן.
תפקיד האוכף באאוטפיט של שיקגו היה מושא לגאווה. העובדה שנהניתי לשבור עצמות והתפקיד שלי שאפשר לי לעשות את זה היו רק הבונוס. הצטיינתי בתחום. נהניתי מכל רגע.
אבל לא נהניתי בכלל להקשיב לפטפוטים חסרי תוחלת של נערות מתבגרות.
לצערי, כישוריי האכזריים הביאו לכך שהקאפו ביקש ממני להפוך לשומר האישי של הבת שלו. אף פעם לא חשבתי שזו הדרך שבה אשרת את הייעוד של האאוטפיט — כשומר ראש/שמרטף.
״אסור לך לסרב,״ טען אבא שלי, ועיניו נפערו בדאגה כשסיפרתי לו שאני שוקל את הבקשה.
״אני לא כמוך, אבא. אין לי את הסבלנות להסתובב ליד נערת מאפיה מפונקת ולשמוע אותה מקטרת בלי סוף עם החברות שלה. אני חייל, לא אומנת.״
״אסור לך לסרב לקאפו שלך. זה עניין של כבוד.״
נענעתי בראשי. ״אני רוצה לעבוד עם הידיים. אני רוצה לשבור עצמות. אני רוצה להשמיד את האויבים שלנו.״
״כדאי שתשקול מחדש את ההחלטה שלך,״ הפציר בי אבא. ״אם הקאפו מבקש ממך להפוך לשומר הראש של הבת שלו, קיימת תשובה אפשרית אחת בלבד, סנטינו. תשובה חיובית.״
לא הייתה לי שום כוונה לשקול מחדש את ההחלטה שלי לסרב, לא משנה מה אבא אמר. ארתורו ואני היינו צוות טוב. עבדנו יחד בתור אוכפים במשך שנים ואף פעם לא השתעממנו. למה שאוותר על זה לטובת תפקיד שללא ספק אתעב?
לא משנה מה דנטה יגיד, אעמוד על שלי ואישאר אוכף.


״למה שלא תבוא אלינו הביתה ותגיד לי מה החלטת?״ שאל דנטה במהלך השיחה הקצרה בינינו. ״בחמש בערב.״
הוא ניתק לפני שהספקתי לומר לו את התשובה שלי בטלפון. נאנחתי ונאלצתי להשלים עם העובדה שמחכה לי פגישה מביכה עם הקאפו שלי. דנטה ידע לדבר ולגרום בעורמה לאנשים למלא את מבוקשו.
צלצלתי בפעמון והעפתי מבט אל הקמארו 1969 השחורה שלי, בתקווה שעוד מעט אחזור אליה ואדהר ברחובות שיקגו. מחויבויות חברתיות כאלה היו שנואות עליי במיוחד ובדרך כלל התחמקתי מהן.
לא דנטה פתח לי את הדלת. גם לא עוזרת הבית. מולי עמדה ולנטינה קבלרו שחייכה אליי בתחכום ונימוס. היא הייתה גבוהה, בעלת שיער חום ארוך ועיניים ירוקות שלכדו אותי כמו חתול שתפס עכבר. העובדה שהיא הצליחה לגרום לי להרגיש כמו איזה מכרסם עלוב הגבירה אצלי את החשש מפני עבודה אצלם בבית.
הנדתי אליה בראשי והשבתי חיוך מנומס. ״בעלך ביקש ממני לבוא.״
״כן, אני יודעת,״ היא אמרה. ״חשבתי שכדאי שתפגוש את הבת שלנו מייד. למה לחכות?״
כחכחתי בגרוני ועמדתי לומר את מה שהגעתי לכאן כדי לומר, אבל אז דנטה הופיע מאחורי ולנטינה והניח יד על כתפה. ״סנטינו,״ הוא אמר במנוד ראש קצר.
״אני שמחה שאנה תזכה בשומר ראש מיומן לצידה,״ אמרה ולנטינה בלי להניד עפעף ושלחה אליי חיוך של אישה שיודעת להשיג את מבוקשה בדרכים עדינות, וכשראיתי אותה בפעולה הבנתי היטב כיצד היא עושה זאת.
״העניין הוא...״ התחלתי לומר כשוולנטינה הובילה אותי פנימה. שניהם הביטו בי.
״כן?״ שאלה ולנטינה.
דבריו של אבי ריחפו בראשי כמו זבוב טורדני שלא ניתן היה לסלק. כשעמדתי באחוזה של קבלרו וראיתי את הציפייה בפניהם, הבנתי שלא אוכל לסרב להם. לפחות בינתיים. אולי אוכל לעבוד כשומר ראש במשך שנה־שנתיים, ואז לבקש מדנטה להחזיר אותי לעינוי אנשים כדי לחלץ מהם מידע.
״ילדים לא סובלים אותי בדרך כלל,״ אמרתי אף על פי שזה לא ממש היה נכון. ילדים נמשכו אליי כמו זבובים לחרא, אבל לא הייתה לי הסבלנות הנדרשת כדי לסבול את הנוכחות שלהם.
ולנטינה צחקה. ״אל תדאג. אנה מסתדרת עם כולם. היא נערה חברותית שמתיידדת בקלות.״
כמובן. למה הורים תמיד חושבים שהילדים שלהם הם מתת האל לאנושות, מוכשרים, נדיבים ומחונכים, אף על פי שרובם פרחחים מרגיזים ומפונקים עם נטיות אנוכיות וחיבה לכנות שגובלת באכזריות?
״אין לי שום ספק.״
צעדים הדהדו בקומה העליונה והבזק שיער חום הופיע בראש המדרגות. אנה קבלרו כמעט פיזזה במורד גרם המדרגות, והקוקו שלה התנופף מעלה ומטה בצורה מרגיזה במיוחד. בנוסף לכל הצרות, היא לבשה בגד משובץ שאפילו אישה בת חמישים הייתה מרגישה בו זקנה. היא חייכה אליי, ועיניה נצצו בהתרגשות, הושיטה את ידה לכיווני והביטה אליי. ״נעים להכיר.״
הכרחתי את עצמי לחייך, והתחושה הייתה כאילו החיוך עומד להקפיא את שרירי פניי.
״גם לי.״ קולי חרק. זה היה שקר אבל לפי המבט בעיניה, היא לא שמה לב. דנטה, לעומת זאת, הבין היטב מה עובר לי בראש. ובכל זאת, הוא לא נראה בלתי מרוצה מחוסר ההתלהבות שגיליתי במפגש עם בתו. הוא ידע שהיכולת שלי להגן עליה לא תלויה באהדה כלפיה. הרפיתי מידה הקטנה ברגע שהנימוס אפשר זאת. עוד משהו ששנאתי — הצורך להיות מנומס. עכשיו שאהיה רוב הזמן ליד בתו של דנטה, הקללות שלוחות הרסן ופרצי הזעם יהיו נחלת העבר.
״יהיה כיף,״ אמרה אנה.
אולי היא חשבה שאהיה ידיד שלה או בן זוג למשחק. לנערה הזאת חיכתה הפתעה לא נעימה. אני אגן עליה. זו תהיה מהות הקשר בינינו ותו לא.
״אז אתה תקריב את החיים שלך בשבילי?״ היא שאלה בהטיית ראש סקרנית, ועיניה הכחולות ניסו לדקור אותי ולבחון את הכנות שלי.
ולראשונה היום, לא הייתי צריך לשקר.
״אגן עלייך עד נשימתי האחרונה.״
או עד שאבא שלך יחוס עליי ויגאל אותי מייסוריי.


אנה


בפעם הראשונה שפגשתי את סנטינו כמעט התפקעתי מרוב התרגשות. ראיתי אותו בעבר רק בחטף ואפילו אז, גובהו ופניו היפות גרמו לבטן שלי להתהפך לראשונה בחיי.
התלהבתי מהרעיון שהוא ישמור עליי. נראה שכיף להיות איתו ושהוא לא הטיפוס שייצמד לכללים. חשבתי שנסתדר מצוין.
מהר מאוד הבנתי שטעיתי.
בהתחלה סנטינו השתדל להסוות את הרוגז שלו מכך שנאלץ להשגיח עליי, אבל זה נעשה ברור תוך זמן קצר. הוא לא אהב ילדים בפרט או בני אדם בכלל. הוא לא אהב לשמוע אותי מדברת אליו. או כשצחקתי בקול רם מדי. או כשנשמתי קרוב מדי אליו. הוא בקושי סבל את קיומי.
הייתי בטוחה שרק תחושת המחויבות שלו מונעת ממנו לחנוק את ליאונס או אותי.


כעסתי. ממש כעסתי. חינכו אותי להיות אדיבה ומנומסת ושסוף מעשה במחשבה תחילה. אבא ואימא היו מוקפדים ומרוסנים בפומבי. שאפתי להיות כמותם.
סנטינו ישב ליד השולחן בבית השומרים עם אבא שלו ועם טאפט, השומר השני של אימא. בלעתי את הרוק כשנכנסתי לחדר וניסיתי להסוות את המתח שחשתי.
״אני יכולה להחליף מילה עם סנטינו?״ שאלתי בקול תקיף. התגאיתי בביטחון ובבגרות ששידרתי. אנשים תמיד אמרו לי שיש לי נפש זקנה שמסתתרת בגוף של בת שתים־עשרה, אבל זה לא מנע מהם להתייחס אליי כאל ילדה.
פיו של טאפט התעקל והוא קם. ״כמובן.״
אבא של סנטינו הביט בבנו באופן שלא הבנתי, ואז גם הוא קם על רגליו. שני הגברים חייכו אליי בקצרה ויצאו. סנטינו התרווח בכיסאו וזקר גבה בצורה שכנראה נועדה להעליב אותי. למדתי לקרוא את הבעות פניו כדרך להציג את מה שנאסר עליו לומר בקול רם.
לא יכולתי לשאת את זה עוד. ״אם אתה שונא אותי כל כך, למה הסכמת להפוך לשומר הראש שלי?״ הביטחון והאצילות התפוגגו. נשמעתי פגועה וילדותית, אבל לא הצלחתי להתאפק.
סנטינו נאנח בכבדות וכמעט שמעתי את המחשבה שעברה בראשו, הנה זה מתחיל...
״למה את חושבת שאני שונא אותך?״
״כי כל דבר שאני אומרת ועושה מרגיז אותך.״
הוא לא הכחיש וזה כאב. לא הבנתי בכלל למה אני רוצה אישור ממנו. הוא היה בסך הכול שומר הראש שלי.
סנטינו רכן קדימה וזרועותיו נשענו בקלילות על ירכיו. ״את לא יודעת מה זאת שנאה אם נדמה לך שאני שונא אותך. אני לא.״
״אבל אני לא מוצאת חן בעיניך.״
״את לא צריכה למצוא חן בעיניי כדי שאגן עלייך.״
הידקתי את שפתיי והרגשתי צריבה בוגדנית בעיניי. ״אתה לא אמור להגן על מי שלא מוצאת חן בעיניך. חבל שלא סירבת לאבא שלי אם אתה שונא את התפקיד הזה כל כך.״
״אי אפשר לסרב לקאפו כשהוא מבקש ממך להגן על הילדה שלו.״
אנשים אמרו לי את האמת לעיתים רחוקות, אלא אם כן היא הייתה נעימה או מחמיאה. סנטינו מעולם לא חס על רגשותיי. זה מה שמצא חן בעיניי אצלו, אבל גם תיעבתי את התכונה הזאת כי רציתי למצוא חן בעיניו.
הסתלקתי בלי לומר מילה נוספת. לא רציתי לפרוץ בבכי מולו. זה כנראה היה מרגיז אותו ומביך אותי, ועשיתי את זה כבר די והותר.
צעדים כבדים נשמעו בעקבותיי. ״אנה, תעצרי.״
לא עצרתי ולא האטתי כשהלכתי במנהרה התת־קרקעית החדשה, שחיברה בין הבית שלנו לבית השומרים. סנטינו הדביק את צעדיי ואצבעותיו לפתו את מעלה זרועי. עצרתי והבטתי בזעם בקומתו הגבוהה.
״למקרה שאת חוששת שאתרשל בהגנה עלייך כי אני לא סוגד לאדמה שאת דורכת עליה, אין לך סיבה לדאגה. אני מתייחס לתפקיד שלי ברצינות. אקריב את החיים שלי בשבילך, גם אם תעצבני אותי.״
״איזו נחמה,״ אמרתי והפגנתי את העוקצנות שגיליתי רק כלפי ליאונס. אם סנטינו לא טורח לנהוג בנימוס, אין סיבה שאתנהג בצורה כזאת.
בתחילה, חוסר העניין שלו בי והיעדר השיחות הציקו לי, אבל לבסוף למדתי לחלץ ממנו תגובה — כל תגובה שהיא, למען האמת. הבילוי האהוב עליי היה להרגיז את סנטינו עד שלא היה יכול עוד להתעלם מקיומי.