פתח דבר
בוקר אחד בקיץ 1993 הודיעו לי כי אבי אושפז בבית החולים מאיר בכפר סבא. מיהרתי לשם מביתי בירושלים לראות לשלומו. מצאתי אותו שוכב במיטה וקורא עיתון: הוא קרא רשימה שכתבתי. אחרי בירור קצר של מצבו הרפואי, הוא נתן בי מבט ממושך ואמר: "אני רואה שאתה מבין את הערבים, אבל יש לי בקשה... אל תבין אותם יותר מדי".
٭٭٭
ע'סאן כּנפאני (1936-1972) היה סופר פלסטיני אהוב ופופולרי שפירסם בעיקר נובלות וסיפורים קצרים. שמו ויצירותיו מוכרים לקהל ישראלי מצומצם יחסית, שכן כּנפאני היה גם פעיל פוליטי, חבר בוועד המרכזי של החזית העממית לשיחרור פלסטין בראשותו של ג'ורג' חבש ודוברו של האירגון. מבחינת ישראל, כּנפאני הוא בראש ובראשונה איש טרור, אבל בעולם הערבי הוא מוּכּר כסופר חשוב.
כּנפאני הוא נציגו של דור מחנות הפליטים הפלסטינים, דור שהוריו הם אלה שלחמו והפסידו במלחמת העצמאות הישראלית, דור שנולד בפלסטין אך גדל והתחנך במחנות הפליטים בצל הכבוד הרמוס של בני עמו. ע'סאן כּנפאני היה הראשון שהשמיע את קולם של מאות אלפי הפלסטינים שעזבו את ביתם בעקבות הנַכְּבָּה והפכו ל"אנשי השום־מקום". הקריאה בכתביו חושפת את האמת האנושית שמאחורי הסיסמאות הלאומיות - אמת שהיא רלוונטית גם היום, עשרות שנים אחרי 1948.
לאחר התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, כתב כּנפאני כי היום שבו התגלתה המפלה היה הקשה בחייו. אחרי אותו יום הוא קרא לבני עמו להפסיק לקונן על המולדת שאבדה, להפסיק להסתמך על מדינות ערב, ולקחת את האחריות על גורלם. "אל תאמר לי שביליתם עשרים שנה בבכי!", כתב כּנפאני באחד מסיפוריו המפורסמים, "החוזר לחיפה". המשימה שהציב לעצמו היתה לדרבן את הפלסטינים להילחם על עתידם, ולמטרה הזאת הוא הקדיש את עטו, את כשרונו, את חייו.
٭٭٭
לאחר ביקורו הדרמטי של נשיא מצרים אנוור א־סאדאת בישראל, לקראת סוף 1977, עיתונאים ישראלים קיבלו אישור לבקר במצרים כאורחי ממשלת קהיר. מערכת העיתון דבר ביקשה ממני להתלוות אל המשורר חיים גורי בביקור, שהיה אז עדיין מן הראשונים מסוגו. גורי נענה לבקשת העיתון לצאת לקהיר, כדי לשַווֹת לאירוע ממד חגיגי ודרמטי ולהדגיש לקוראים את החשיבות והייחודיות שמייחס העיתון לביקור.
נסענו באוטובוס דרך סיני ועצרנו סמוך לתעלת סואץ, ליד אנדרטת זיכרון שהקימו המצרים ל"מלחמת אוקטובר" - זו שאנחנו קוראים לה מלחמת יום הכיפורים (1973). האנדרטה כללה טנק ישראלי שרוף שניצב על גבעה נמוכה, ולמרגלותיה עמד שלט שהכריז, בין השאר: "מצרים תהא בית קברות לפולשים". בשבילנו, הישראלים, זה היה מראה מכאיב. רק ארבע שנים קודם לכן חווינו את מוראות המלחמה הזאת, לא מעטים מחברינו נפלו בה.
בקהיר ביקשנו מן המארגנים המצריים לשוחח עם עיתונאים וסופרים. רבים דחו את בקשותינו. מי שכן הסכים לקבל אותנו היה המשורר חוסיין פאוזי. גורי סיפר לו על האנדרטה, והתלונן: "אתם מדברים על מוות לפולשים? הרי ממש ביום שהוקמה מדינת ישראל, במאי 1948, פלש אליה צבא מצרים ואיים להגיע לתל־אביב ולחסל את המדינה הצעירה!". פאוזי ענה שאכן זה היה צעד מצרי מגונה. אסור היה למצרים לפלוש לישראל, אבל באותו זמן שרר במצרים שלטון רקוב ומושחת של המלך פארוק, והוא שעשה זאת.
"ומה עם המלחמה ביום כיפור, שאז ישראל הופתעה ביום הקדוש?", הקשה גורי.
"על מה אתה מדבר?" אמר פאוזי, "לא היתה שום הפתעה".
שנינו הגבנו: "לא היתה הפתעה?"
"ברור", ענה פאוזי והסביר: "אני יכול, אפילו ברגע הזה, להראות לכם שלושה שירים שפירסמתי כמה שבועות לפני המלחמה, ובהם נאמר בפירוש שאנחנו עומדים לכבוש בחזרה את סיני".
"כתבת שירים?", אמרתי.
"כן", אמר פאוזי. "אתם לא מבינים? איש מודיעין חייב לקרוא שירה וספרות. הרי בשירים ובסיפורים טמונה נשמת האומה".
٭٭٭
קולו של ע'סאן כּנפאני עודו מהדהד, בעולם הערבי בכלל ובעולם הפלסטיני בפרט. אולי לא צריך "להבין אותם יותר מדי", כפי שביקש אבי, אבל לספר עליהם ולהכיר אותם - צריך.
דני רובינשטיין
ירושלים 2022
פרק 1: כל מה שנשאר לכם
(ביירות 1966)
ביירות, לבנון. שבת, 8 ביולי 1972. סמוך לשעה עשר וחצי בבוקר הרעיד פיצוץ עז את פרבר אל־חַזְמיה שבדרום־מערב העיר. חומר נפץ במשקל כחמישה ק"ג התפוצץ מתחת למכונית האוֹסטין 1100 האפורה של הסופר הפלסטיני עַ'סאן כַּנפאני. למרות גילו הצעיר, 36, כּנפאני כבר היה אז סופר פלסטיני וערבי נודע ביותר. הוא נהרג מייד. יחד איתו נהרגה גם בת־אחותו, לַמיס ניג'ם, נערה בת 17 שישבה לצידו במכונית.
זה היה יום לח וחם במיוחד. רבים מתושבי הפרבר הבורגני, המרוחק ממרכז העיר, יצאו לבלות את סוף השבוע בכפרים ובעיירות של הר הלבנון, מרחק של פחות משעה נסיעה. ע'סאן כּנפאני חזר מן המשרד שלו אל השכונה ערב קודם לכן, קצת לפני חצות, החנה את המכונית ועלה לביתו. בבוקר יצא ללַווֹת את בת־אחותו אל משרד הרישום של האוניברסיטה האמריקאית, שהיה פתוח בשבת. משם היה אמור להמשיך למשרדו בשבועון אל־הַדַף ("המטרה"), ביטאון החזית העממית לשיחרור פלסטין, שאותו ערך.
משפחת כּנפאני התגוררה בקומה השנייה של בניין נאה בן ארבע קומות, במורד סימטה קטנה ובה כמה עצי זית שניצלו משיני הבולדוזרים שיישרו את שיפולי הגיא. הסימטה השקטה התחברה אל הרחוב הראשי, ומשם היתה הדרך הקצרה אל צומת אל־אַנְוואר ומרכז ביירות. בדירה שהו באותו בוקר רעייתו של ע'סאן, אָני (Anni) הוּבֶר כּנפאני, ילידת דנמרק; שני ילדיו, פאיז בן התשע ולילא בת השש; וכן אחותו הגדולה של ע'סאן, פאיזה, מנהלת בית־ספר, שהגיעה שבוע קודם לכן מכּוּוֵיית יחד עם בתה לַמיס ובנה אוֹסאמה בן ה-12. יום קודם לכן הסיע ע'סאן את כולם במכונית לבילוי בחוף הים.
אָני כּנפאני סיפרה שבאותו בוקר שבת הם שתו כרגיל קפה על המרפסת. ע'סאן נענה לבקשתו של בנו פאיז ובן־דודו אוסאמה להתקין סוללה ברכבת החשמלית הקטנה שבה שיחקו, ואחר־כך חזר לשולחן הקפה במרפסת. אחרי כמה דקות אמר לבת אחותו לַמיס: "בואי נמהר, אני חייב להגיע למשרד". הוא ניגש לשולחן העבודה הקטן בסלון, הוציא כמה ניירות מהמגירה ויצא לחדר המדרגות, שם חיכתה לו למיס. אָני ופאיזה קמו ממקומן במרפסת כדי להביט בע'סאן ובלמיס יוצאים לדרך. ואז אירע הפיצוץ.
שתי הנשים נהדפו אל קיר הבניין. כל הזכוכיות בבית התנפצו. אָני זוכרת שהיא פרצה בצעקות "ע'סאן! ע'סאן!". אחותו פאיזה בהתה באוויר. הבת לילא קראה בבכי אל אביה, "בּאבּא! בּאבּא!", והבן פאיז חבט את הראש בקיר. הפיצוץ אירע ברגע שע'סאן הפעיל את מנוע המכונית וזעזע את כל האזור.
הראשון שיצא לראות מה קרה היה שוער הבניין, פואד אברהים עקיקי בן ה-71, שהתגורר בחדר סמוך לכניסה. הוא מיהר לכבות את להבות האש שגרם הפיצוץ, ומייד הבחין בזוועה. גופת הנערה למיס הושלכה למרחק כמה מטרים, חלקי המכונית עפו לכל עבר, גופתו של ע'סאן היתה מרוסקת לחלוטין ואבריו התפזרו. במקום הפיצוץ נותר בור עמוק בקוטר של מטר בקירוב. בזיכרונותיה כתבה אָני כנפאני כי מיהרה לרדת למטה. היא ראתה את הרגל השמאלית של ע'סאן וחשבה שאולי רק נפצע, אבל תוך כמה דקות הבינה מה קרה.
תוך שעה קלה נאספו במקום עשרות אנשים. יחידות משטרה ושירותי הביטחון הלבנוני סגרו את הרחוב, הסמוך לכנסייה הקתולית על שם הקדושה מאר־טַקְלָה. מכל עבר הגיעו ידידים, שכנים, סקרנים רבים, פעילי תנועת הפתח והאירגונים האחרים הקשורים לאירגון לשיחרור פלסטין (אש"ף). השוטרים התחילו לגבות עדויות מן השכנים, משוער הבניין, ומילדים ששיחקו בקצה הרחוב. איש מהם לא הבחין במישהו מסתובב ליד הבניין בשעות הבוקר. היה ברור שמטען הנפץ הונח בשעת לילה, בין שעת חצות של יום שישי ושעות השחר של שבת.
ע'סאן כּנפאני, סופר, עורך, איש החזית העממית לשיחרור פלסטין.
עוזרו של כּנפאני, בַּסאם אבו שריף, אז צעיר בן 26, תיעד את קורות אותו יום בספרו ביירות עירי. בחורף 2018 הוא קיבל אותי לפגישה בביתו ביריחו, ושיחזר את האירועים שקרו לפני שנים. אבו שריף, לימים יועצו המדיני של ערפאת, התעכב בבוקר של אותה שבת בדרכו אל המשרד ושתה קפה עם מכר שפגש במקרה במרכז ביירות, סמוך למאר אליאס ברחוב קוֹרְניש אל־מַזְרָעָה. כאשר נכנס למערכת אל־הַדַף סמוך לשעה 11, ראה את אחד העורכים הצעירים, בחור בשם עוֹמַר עִז א־דין, רכון על הטלפון במשרדו של ע'סאן. "מה אתה עושה במשרד של ע'סאן?", גער בו. עומר הרים את הראש ובּסאם הבחין שעיניו דומעות. "ע'סאן... ע'סאן...", לחש עומר. אבו שריף הבין מייד. באותם ימים דיברו הרבה בקרב ההנהגה הפלסטינית בלבנון על אמצעי הביטחון שיש לנקוט נוכח סכנה של התנקשות ישראלית אפשרית.
"באיזה בית חולים? באיזה בית חולים?", שאל. עומר, בוכה ורועד כולו, לא ענה. אבו שריף חיבק את כתפיו ושאל שוב: "לאיזה בית חולים לקחו אותו?". עומר מלמל: "אין צורך בבית חולים, אין צורך". אבו שריף רץ החוצה, עצר מונית והורה לנהג לקחת אותו מהר למאר־טַקְלָה בשכונת אל־חַזְמיה. "הנסיעה ארכה כ-25 דקות ארוכות, ולא ידעתי את נפשי", הוא סיפר. נהג המונית הוריד אותו קרוב ככל האפשר, והוא נדחק קדימה בתוך הקהל שמילא את האזור.
ממקומו ברחוב הבחין אבו שריף בפאיזה, אחותו הבכורה של ע'סאן, עומדת בוכייה על מרפסת הדירה. אמו של ע'סאן מתה כשהוא היה עדיין צעיר, ואחותו הגדולה פאיזה היתה לו כאם. בשנים שלפני ההתנקשות היא עבדה כמנהלת בית־ספר בכוויית, ובכסף שחסכו היא ובעלה, חוסיין ניג'ם, הם קנו את הדירה המרוּוחת ברובע אל־חזמיה שבה התגוררו ע'סאן ומשפחתו. זמן קצר לפני־כן, בתה לַמיס סיימה בהצטיינות קולג' בכוויית, וכעת הגיעו האם והבת לביקור ראשון בבירת לבנון. כאמור, ע'סאן יצא באותו בוקר עם בת־אחותו למיס כדי לסייע לה להירשם ללימודים באוניברסיטה בביירות.
לדברי בּסאם אבו שריף, אָני כּנפאני נראתה אחוזת אימה בזמן שגוללו את גופתה של למיס בשטיח. אחיה של למיס, אוֹסאמה, המשיך לשבת ליד גופת אחותו וללחוש: "אל תדאגי, את תהיי בסדר ותלַמדי אותי אנגלית כמו תמיד". ברחוב המשיכו לנסות ולאתר את חלקי גופתו של ע'סאן. אבו שריף זוכר היטב, גם כמעט יובל אחרי הפיצוץ, כיצד לחשה אָני שוב ושוב: "הטבעת... הטבעת...". ואכן, אחרי זמן־מה נמצאה זרועו הקטועה של ע'סאן ועל אצבעו טבעת הנישואין.
במקום נפוצו שמועות כי נעצר חשוד, זר שאינו לבנוני, וברשותו שלושה דרכונים זרים. עוד סיפרו על כתובת גרפיטי שנמצאה לא הרחק משם ובה נאמר "עם ברכות מישראל". משטרת לבנון הקימה מייד צוות חקירה בראשות התובע הכללי, שיח' כמיל ג'עג'ע, והשופט־החוקר ניקולא ריזק. הם לא מצאו עקבות של מבצעי ההתנקשות.
באותה שעה, מוחמד פאיז כּנפאני, אביו של ע'סאן, שתה קפה של בוקר בבית מלון בדמשק. בראיון לעיתונאים סיפר שברקע שמע את תמצית החדשות של רשת BBC מלונדון. נאמר שם כי בפיצוץ בביירות נהרג סופר, ממנהיגי ההתקוממות הפלסטינית. "זה ע'סאן", אמר האב. "לאו דווקא", ניסה להרגיע אותו בעל המלון שישב בסמוך. הם האזינו דרוכים לפירוט החדשות וחיכו עד שנמסר שמו של ההרוג: ע'סאן כּנפאני. "ידעתי", אמר האב, "זה גורלו של מי שנלחם". הוא מיהר לנסוע לביירות.
לדירת ע'סאן ופאיזה הגיעו גם ארבעת האחים ואחות נוספת של ע'סאן. הם ישבו בשני חדרי האורחים של הדירה שעות ארוכות במשך היום יחד עם פעילים וידידים של ע'סאן. בשיתוף עם משטרת ביירות הכינו את מסע ההלוויה, שנועד להיערך ביום שני, 10 ביולי, בשעות אחר הצהריים.
כלי התקשורת בעולם ובמדינות ערב בפרט דיווחו בהרחבה על מותו של ע'סאן כּנפאני והזכירו בעיקר את עבודתו הספרותית. הם כינו אותו "הסופר שכתב את סיפורו של העם הפלסטיני": סיפור הפליטים שנעקרו מאדמתם, סיפורי הגלות, החיים בניכר, העוני והמצוקה - ובעיקר ההתקוממות בשנים שאחרי תבוסת יוני 1967. העיתונים של 9 ביולי בביירות היו מלאים דיווחים על הפיצוץ, בלוויית צילומים של שרידי גופות ההרוגים. העמוד הראשון של העיתון הלבנוני הנפוץ א־נהאר בחר לפתוח את הדיווח על מות כּנפאני בתיאור גיבורת סיפורו הידוע "אום סַעד": אישה ממחנה פליטים בדרום העיר המסרבת להשלים עם גורלה ולהיכנע. כעת תיאר אותה העיתון יוצאת את המחנה ומגיעה לבית ברובע אל־חַזְמיה. היא רואה שם את הקהל הרב שנאסף: אנשי ביטחון, עיתונאים, פעילים פלסטינים, חברים ובני משפחה, והיא אבֵלה ונראית כעצובה בנשות פלסטין. היא בוכה, כי אינה מוצאת במקום את בנה האהוב ע'סאן כּנפאני. כותרת אחרת בעמוד הראשון נושאת את כותרת הרומן הידוע של כּנפאני גברים בשמש, המתאר את סיפורם של שלושה פלסטינים המוצאים את מותם בדרכם להבריח את הגבול אל כּוויית.
בשעות הבוקר של יום שני, 10 ביולי, סבבו מכוניות נושאות רמקולים במחנות הפליטים הגדולים של דרום ביירות - שַתילָה, סַבְּרָה, בּוּרג' אל־בַּראגְ'נֶה - וקראו לציבור להגיע להלוויה. קריאות דומות נשמעו במחנות הסמוכים לערים צידון וצור: עֵין אל־חילְוֶוה, אל־בּאס, רַשידיה, מִיה־מִיה. במקומות ריכוז של פלסטינים בצפון לבנון, בסוריה, בירדן, ובערי בירה של מדינות ערב אחרות, התארגנו הלוויות סמליות.
מעט אחרי השעה ארבע אחרי הצהריים הגיע אל המסגד במחנה הפליטים שַתילָה אמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני ועליו גופות ההרוגים. לאחר תפילה במסגד יצא מסע ההלוויה לדרך, ובראשו מכוניות עם פעילים נושאי נשק של האירגונים הפלסטיניים. התקשורת הלבנונית מסרה כי בהלוויה השתתפו כ-30 אלף איש. לדברי בּסאם אבו שריף, זו היתה אחת ההלוויות הגדולות שידעה העיר ביירות: נחשול האבלים התפתל לאורך שבעה ק"מ.
הלוויתו של ע'סאן כּנפאני, מן הגדולות ביותר שהכירה ביירות.
בצילומי העיתונים רואים את האלמנה אָני והאחות פאיזה בראש הצועדים, שתיהן אוחזות בידי פאיז בן התשע. "זו היתה הלוויית ענק של המון עם, ובראשה נציגי כל האירגונים הפלסטיניים", כותבת החוקרת רַדְווא עאשוּר, שספרה הביוגרפי על כּנפאני, הדרך אל האוהל האחרון, נחשב לטוב מבין אלה שראו אור. ואכן, בהלוויה נכחו ראשי תנועת הפתח, חזיתות השמאל והאירגונים הקטנים האחרים, וכן חברי הפרלמנט הלבנוני המקורבים לפלסטינים, ונציגי השמאל שהוגדרו בעיתונות כ"כוחות המתקדמים של לבנון". יחד איתם צעדו אלפים מפשוטי העם, רובם פלסטינים אבל גם לבנונים.
מסע ההלוויה עבר ברחוב קוֹרניש אל־מַזְרָעָה, ליד משרד אש"ף והשבועון אל־הַדַף. בכמה מקומות נעצרו לשמוע הספדים וקריאות להמשך המאבק המהפכני. ילדים ממחנות הפליטים, "כפירי האריות של המהפכה", צעדו בסך ברחובות הפנימיים של שַתילָה עד שמסע ההלוויה הגיע אל בית הקברות של חללי הקודש, השוּהַדָא. נושאי הנשק ירו באוויר. כמקובל, נשמעו הקריאות "ברוח ובדם נפדה אותך השַהיד". קברו של כּנפאני נכרה סמוך לקברו של פַהְמי אל־זיאַד, החלל הפלסטיני האחרון מן הקרבות בדרום לבנון נגד ישראל.
"הלכתי בהלוויה יחד עם מאות אלפים שהתאבלו על מותו", כתב רַשיד אל־ח'אלדי, היסטוריון אמריקאי ממוצא פלסטיני. "זו היתה הלוויה ראשונה, ובעקבותיה השתתפתי עוד בהלוויות רבות של מנהיגים ופעילים פלסטינים במשך 15 השנים שבהן התגוררתי בביירות". בהספד של העיתון הלבנוני דיילי סטאר נכתב כי "נשקו היה העט, והזירה שלו - דפי העיתון... הוא פגע באויב יותר מגדודים של לוחמים... איש קומנדו שמעולם לא ירה ירייה". בין ההספדים נמצא גם מאמר גדול של ע'סאן תְוֵויני, הבעלים והעורך של העיתון א־נהאר, אחד האישים הבולטים בלבנון, ומי ששימש שר חוץ ונציג לבנון באו"ם. במשך השנים היו לתְוֵויני הסתייגויות מן הפעילות הפלסטינית בלבנון, ועכשיו כתב: "מותו של כּנפאני מסיים פרק בקורות המהפכה הפלסטינית. אחרי ע'סאן כּנפאני לא יהיה עוד ע'סאן כּנפאני אחר". אל־הַדַף, הביטאון שערך כּנפאני, הקדיש לזכרו רשימה ארוכה של פרשנויות, לקט של מאמרים מעיתונים אחרים, ומברקי תנחומים.
רוב הפרשנים הסבירו כי ע'סאן כּנפאני נהרג כתגמול ישראלי על הפעולה שביצעו שלושת אנשי "הצבא האדום היפני" בנמל התעופה לוד (בן גוריון) חמישה שבועות קודם לכן, ב-30 במאי. שלושת היפנים הגיעו לישראל בטיסת אייר פראנס ופתחו באש ללא הבחנה באולם הנוסעים. 24 איש נהרגו, שמונה מהם ישראלים ו-16 צליינים מפּואֶרְטוֹ ריקוֹ. עשרות נפצעו. חקירת הפיגוע העלתה כי אנשי האירגון, שפעל בחסות סין וקוריאה הצפונית, התאמנו בלבנון ונשלחו לבצע את המשימה בשליחות החזית העממית.
ע'סאן כּנפאני לא היה מודע לסכנה האורבת לו. לא היו לו שומרי ראש, והוא לא החליף כתובות מגורים ומסלולי נסיעה כפי שנהגו לעשות רבים מהפעילים הפלסטינים שעסקו בפעולות צבאיות, גרילה וטרור. כּנפאני לא העלה על דעתו שעליו לנהוג אחרת, שבעיני ישראל הוא נחשב לטרוריסט ועל־כן בן־מוות. מן ההיבט הערבי־פלסטיני הוא היה בראש ובראשונה סופר מפורסם. רבים כלל לא ידעו על פעילותו הפוליטית. מותו נתפס בעיניהם כמוות של קורבן אזרחי, אחד מאותם קורבנות שווא שגובה הסכסוך הישראלי־פלסטיני מדי שנה. "ישראל ניצלה את הפעולה בלוד כדי ליצור רושם שע'סאן כּנפאני היה אחראי לפעולה, למרות שפעולתו בחזית העממית לא עשתה אותו יותר אחראי ממנהיגים אחרים. ישראל פעלה משני מניעים: הראשון כי הוא היה מטרה קלה, והשני - פגיעה כנקמה, תגמול", נכתב בדיילי סטאר זמן קצר לאחר מותו. מאז, ובמשך עשרות השנים שחלפו, איש לא לקח אחריות על ההתנקשות בע'סאן כּנפאני, ולא ניתן שום הסבר רשמי לפעולה.
٭٭٭
הסכסוך הישראלי־פלסטיני הממושך לא סובל ממחסור בתחום הידע. כמות הספרים ועבודות המחקר על הסכסוך עשויה למלא אולם קריאה שלם. במסגרת עבודתי כעיתונאי מאז 1967 מצאתי במזרח ירושלים, בגדה המערבית ובעזה, לא מעט חנויות ספרים וארכיונים קטנים, ובהם אוסף גדול של ספרים ופירסומים העוסקים בנושא.
שתי חנויות ספרים במזרח ירושלים מוּכּרוֹת במיוחד: אחת ברחוב סלאח א־דין והשנייה בחצר מלון אמריקן קולוני. גם במחלקה הערבית בספרייה הלאומית בגבעת רם יש אוסף מרשים של תיעוד ערבי ופלסטיני. החנות ברחוב סלאח א־דין כוללת בתוכה בית קפה נעים. זהו מקום מיפגש מקובל לעיתונאים זרים, דיפלומטים ועובדי מוסדות בינלאומיים. בחנות יש אוסף גדול של ספרים על הסכסוך. מול החנות, בצד השני של הרחוב, נמצאת חנות הספרים המקורית של אותם הבעלים, ובה ספרים ועיתונים בערבית, בלי קפה. בשני המקומות אפשר למצוא את הספרים של כּנפאני. החנות במלון אמריקן קולוני, לעומת זאת, מחזיקה ספרים על הסכסוך רק בשפות זרות, וקהל לקוחותיה הם עיתונאים, אורחים זרים ואנשי משלחות רשמיות, שמרבים לקיים פגישות במקום.
במשך השנים מצאתי במקומות הללו פירסומים רבים על ע'סאן כּנפאני ועל עבודתו הספרותית והמחקרית. במסגרת עבודת ההוראה שלי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן גוריון בנגב קראתי עם הסטודנטים כמה מן החיבורים שלו, ושמתי לב שהם מגלים בו עניין רב. רבים הכירו את ספריו וראו מחזות והצגות בשפות שונות שנעשו על־פי יצירותיו. אין ספק שכנפאני היה ונשאר דמות מפתח להבנת הסכסוך, שבו שני הצדדים רואים את עצמם קורבנות של טרור במאבק חסר פשרות להישרדות.
ע'סאן כּנפאני היה "מפחיד ושנוא וגם נערץ ואהוב", כפי שכתב עליו החוקר סטפן ויילד. סיפוריו של כּנפאני מוסיפים לחקר הסכסוך את הממד האנושי ובוחנים מה קרה לאנשים, עניין שהיסטוריונים ממעטים לעסוק בו. כּנפאני נע בין עבודה עיתונאית־פוליטית, למשל כתיבת תחקירים כמו "ספרות ההתקוממות (אל־מוּקאוומה) של הפלסטינים בפלסטין הכבושה", ובין כתיבה ספרותית של סיפורים קצרים, נובלות, סיפורי ילדים (רובם הוקדשו לבת־אחותו לַמיס, שלימים נהרגה יחד איתו), וגם מחזות. כמעט כל עבודתו מעוגנת במציאות החברתית והפוליטית של הפלסטינים בתקופה הקריטית של השנים הראשונות לאחר החורבן שפקד אותם ב-1948. סיפוריו עשירים בתיאורים אלימים, לעיתים אכזריים ממש.
כאמור, כּנפאני היה פעיל פוליטי במסגרת אירגון החזית העממית לשיחרור פלסטין. פעמים רבות חזר ואמר כי השקפתו הפוליטית נובעת מכך שהוא סופר. "התחלתי לכתוב על חיי הפלסטינים לפני שגיבשתי עמדה פוליטית", אמר בראיונות שנערכו איתו. עבודתו הספרותית קשורה להתפתחויות הפוליטיות והחברתיות של הציבור הפלסטיני: תחילה החורבן, הנַכְּבָּה; לאחר מכן החיים במחנות הפליטים, העבודה במדינות הנפט של המפרץ, ובעיקר בכוויית; ייסוד אש"ף וראשית ההתקוממות (הפיגועים בישראל); והמיפנה הדרמטי של הפעילות הפלסטינית בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967. מכלול עבודתו הספרותית נתן ביטוי לשתי קביעוֹת נחרצות שעליהן סירב להתפשר: שלילת קיומה של הגולה הפלסטינית ושלילת קיומה של מדינת ישראל.
ע'סאן כּנפאני היה ילד בן 12 בעת שגלה עם משפחתו מעכו וממולדתו. חוקרים פלסטינים מרבים לחלק את ההיסטוריה הקצרה של הלאומיות הפלסטינית לשלושה דורות: הדור הראשון הוא "דור פלסטין", דור ההורים של ע'סאן, שגדל ופעל במחצית הראשונה של המאה ה-20, תחת שלטון המנדט. הדור השני הוא דור האסון, "הנַכְּבָּה", המקביל ל"דור תש"ח" הישראלי. את הדור השלישי ניתן לכנות "דור ילדי מחנות הפליטים", כלומר הילדים והנערים שגדלו ובגרו במחנות הפליטים ובשכונות העוני של הערים הערביות בארץ ובחוץ לארץ. זהו דור שמסיבות שונות לא הצליח למצוא לו מקום ראוי בחברה הערבית, דור שרבים מבניו למדו במערכת החינוך של סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו"ם (אונר"א). מתוכו יצאו מאות אלפים לעבוד בארצות הנפט. רבים מהם מתגאים כי בנו במפרץ הפרסי (שהערבים מעדיפים לקרוא לו "המפרץ הערבי") את אחת הכלכלות המצליחות בעולם, כלכלה שגודלה מתקרב לזה של הודו או אוסטרליה. דור הנערים של מחנות הפליטים הוא שהוציא מקרבו את הפעילים שיזמו את תחיית הלאומיות הפלסטינית, לאחר ש"ירדה ב-1948 מעל במת ההיסטוריה", כפי שמתאר זאת ההיסטוריון רשיד אל־ח'אלדי. הם התארגנו במסגרת אירגונים חצי־צבאיים שהתאגדו ב"אירגון לשיחרור פלסטין" (אש"ף). ע'סאן כּנפאני הוא בן הדור הזה ודובר מובהק שלו.
בספרות ובמחקר אודות הסכסוך יש מעט פירסומים על הדור הזה. מה קרה במחנות הפליטים? מה עבר על מאות אלפי הפלסטינים בארצות המפרץ? מדוע חיכו תקופה כל־כך ממושכת והתחילו להתקומם רק לאחר כעשרים שנה לאסונם? מדוע גם אחרי יותר מיובל שנים לא נטמעו הפליטים במדינות ערב והם שומרים על זהות פלסטינית הנלחמת בישראל? סופה של ההתקוממות הפלסטינית לא נראה באופק; מדוע אם כן ממשיכים הפלסטינים להיות מנוכרים למרחב הערבי שבו הם מצויים?
רבים מציינים כי נקודת המבט האישית השפיעה על כל נושא ותחום שכּנפאני עסק בו. פַדל א־נַקיבּ, חבר ילדות של ע'סאן, שצעד יחד איתו לאורך כל חייו, ציטט מדברים שאמר כּנפאני זמן קצר לפני מותו: "חברים אומרים לי שאני צריך להקדיש פחות מאמצים לעבודה העיתונאית כי היא הורסת את היכולת האמנותית שלי לכתוב ספרות... האמת שאני לא מבין את זה. על־פי אותו היגיון אמרו לי עוד כנער: עזוב את הפוליטיקה ותתרכז בלימודים. אחר־כך בכוויית, כאשר חליתי בסוכרת, יעצו לי לחדול מהעבודה כמורה ולהתרכז בטיפול במחלה... אבל תמיד הרגשתי שאין לי אפשרות בחירה. בעיתון אני מבקש לפעמים לומר משהו במדור החדשות, ולפעמים במאמר המערכת, לפעמים במדור החברה - ולפעמים נראה לי שצריך לכתוב על זה סיפור... מי שדורש ממני לבחור בין דרכי הביטוי השונות מזכיר לי את הימים שהייתי מורה לילדי הפליטים בדמשק. על־פי תוכנית הלימודים של סוריה, ביקשו מהילדים לכתוב חיבור איפה הם מעדיפים לחיות: בכפר או בעיר. כאילו שיש להם אפשרות לבחור - הרי הם גרים במחנה פליטים! גם לי לא היתה אפשרות לבחור". ביחסים בין הסופר ובין גיבוריו הלך ע'סאן כּנפאני עד הסוף, אם אפשר לומר כך. "הוא כתב את הסיפור הפלסטיני, ובאותה שעה הסיפור נכתב בתוכו. הוא מת בחֶתֶף, בהיסח הדעת, כפי שמתו גיבוריו", כתב א־נַקיבּ.
