“החודש יצא "אות קריאה "כאוס"" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2022), הספר המצוין שכתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, ג'ים מאטיס, בסיוע פרנסיס "בינג" ווסט סופר וקצין נחתים לשעבר שלחם בווייטנאם.
ניכר שזהו ספרו של מפקד קרבי מעולה שבו תיאר את מסלול השירות שלו בנחתים ממפקד מחלקה ועד למפקד פיקוד המרכז האמריקני ובהמשך כמזכיר ההגנה בממשל טראמפ. הוא השכיל לשלב בו תובנות מן המסד הטקטי ועד לטפח האסטרטגי, בנוסף ללקחים על מנהיגות, פיקוד והובלת אנשים.
מאטיס הוא מפקד חושב ולומד, ומהקריאה בספר ניכר הדגש שהוא שם, בדומה לגנרל פאטון בשעתו, על חובת המפקד לקרוא וללמוד היסטוריה צבאית, והרבה. "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה" (עמוד 54), קבע.
ב־1972, לאחר לימודיו בקולג׳ הוסמך מאטיס, שהתגייס לעתודה האקדמית, כסג"מ בחיל־הנחתים. ככוח ימי, כתב, "הנחתים מאורגנים לעלות על סיפון אוניות ולנחות בחופים עוינים" (עמוד 24).
לאחר מכן עבר "שבעה חודשים באימון בסיסי בקוונטיקו. חריג בין כל הזרועות, מכשיר חיל־נחתים את כל אחד מקציניו קודם כל כקצין חי"ר" (עמוד 22). בהמשך יעבור כל נחת, במידה ולא ימשיך במסלול פיקוד בחי"ר, הכשרה בבית ספר מקצועי ויהפוך לטייס, לקצין לוגיסטיקה, או לתפקיד מקצועי אחר. אבל לפני כל אלה, ציטט את אחת מאמרות השפר של החיל, "כל נחת הוא בראש ובראשונה רובאי" (עמוד 22).
יתרה מכך, כתב, החיל מלמד את קציניו הצעירים שכל דבר שיעשו במהלך שרותם, לא משנה באיזו דרגה או תפקיד, "משפיע על הטוראי בקצה התוקף את האויב" (עמוד 23).
בתום הכשרתו כקצין חי"ר הוצב מאטיס כמפקד מחלקה בגדוד. אחד המ"פים חנך אותו בהכוונת אש סיוע וארטילריה. בתרגיל האחרון החונך נתן למאטיס לפעול באופן עצמאי לחלוטין. האש שהכווין פגעה היישר במטרה. המסר היה ברור: "תן אמון בכפופים לך לאחר שאימנת אותם" (עמוד 26).
כבר כמ"מ ומ"פ גיבש לעצמו מאטיס מספר כללי אצבע למנהיגות. "הראשון הוא יכולת (competence): הצטיין ביסודות; אל תחפף בעבודתך – עליך לשלוט בה – וזה תקף בכל רמה ככל שאתה מתקדם" (עמוד 27). נתח את עצמך זהה חולשות ושפר אותן. "תרגל שוב ושוב. הלוחמים שלך בונים עליך" (עמוד 27). זכור, כתב, "כקצין אתה צריך לנצח רק בקרב אחד – לזכות בלב חייליך. זכה בליבם, והם ינצחו את הקרבות הבאים" (עמוד 28).
כשפיקד על לשכת גיוס של הנחתים יזם שורת תהליכים כדי להעלות את אחוזי הגיוס במרחב שעליו היה אחראי. אף שהרפורמה שהנהיג הצליחה היא חייבה את פקודיו לעבוד יותר. אחד מהם התלונן על יום העבודה הארוך וסירב לקחת על עצמו נטל נוסף. "אתה יכול להיות תבוסתן או שאתה יכול להיות נחת, אבל אתה לא יכול להיות שניהם" (עמוד 33), השיב מאטיס וסיים את הקריירה של האיש בחיל.
ב־1990 מונה למג"ד חי"ר בנחתים. הוא חש מלא מרץ ומוכן לתפקיד. "התמחיתי בהפעלת תמרון ואש ובמבצעים אמפיביים – הבסיס לכל קצין נחתים" (עמוד 35). למלחמת המפרץ הוקפץ הגדוד מאימון שאפשר למאטיס להכיר את אנשיו ולדעת "איזה מפקד יתאים לאיזו משימה" (עמוד 37). לדבריו, "המפתח להכנה למי שטרם חווה קרב היה הדמיה. המטרה הייתה להבטיח שכל לוחם "נלחם", נפשית ופיזית, עשרות פעמים לפני שאי פעם ירה את הכדור הראשון שלו בקרב" (עמוד 42).
על גדודו הוטל לפרוץ את מערך המוצבים העיראקי. המח"ט שלו ייעץ לו: "אל תיתקע בהתקפה אפילו פעם אחת. אם דבר אחד אינו עובד, שנה לדבר אחר; החלף כל הזמן הילוכים, אל תאבד מומנטום. אלתר" (עמוד 40). יש בגישה דמיון לקביעתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, יוצא גולני, לפיה את התמרון יש לבצע "במקסימום כוח, מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה"
מאטיס, ברוח מפקדו ונוכח ההערכה שבפריצה יפגעו כמחצית מחיילי הגדוד, דרש מקציניו שתכנית האש לתחילת המתקפה תהיה קטלנית במיוחד. לאחר שהאש תופעל על היעדים, אמר, "אני רוצה שהכל ימות, כולל התולעים" (עמוד 42).
ב־24 בפברואר 1991 החלה המתקפה הקרקעית. לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה וכוחות נחתים הבקיעו את קו המוצבים, הוטל על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה. "באימונים הפריצה המהירה ביותר ארכה 21 דקות. בקרב הנוכחי עשינו זאת ב־11 – החזרות הבלתי נלאות השתלמו" (עמוד 46).
בהמשך הלחימה, כתב, העביר את השליטה על הגדוד לקצין מטה, "על מנת שאעבור לפקד מלפנים על ההתקפה הגדודית" (עמוד 241). הוא עשה כן משום שהבין שאף שהמקום הטוב ביותר לשלוט ממנו, כמאמר תא"ל גיא חזות, קצין צנחנים, בשעתו בהרצאה לצוערי בה"ד 1, הוא מאחור, הרי ש"המקום הטוב ביותר לפקד הוא מלפנים". האתגר הוא במציאת האיזון הנכון בין השניים. היעד, מיותר לציין, נכבש במהירות בסיוע אש מטוסי קרב..
במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה עיראקית של חי"ר ממוכן, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את הרכבים האחרונים בשיירה, פלוגת המפקדה. העובדה שמ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס ורב־סמל קנדל האף, בוגר מלחמת וייטנאם, אימנו את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, החבלנים, הפקידים, ומכונאי הרכב, ללחום כלוחמי חי"ר השתלמה.
"הם פגעו ברכב אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו בו־זמנית לדרום ולצפון על האויב שבמחצבה וזה שבחזיתנו. ככל שהעיראקים הגיחו, טבחים וחבלנים הגיבו במרץ עם מקלעים ועם מטולי רקטות נגד טנקים שנטרלו את כלי הרכב העיראקיים" (עמוד 48). הקרב הסתיים בתוך 12 דקות.
לאחר הקרב שאל המח"ט את מאטיס מה למד. "שנינו ידענו שהנחתים שלי חילצו אותי במחצבה" (עמוד 49), כתב מאטיס, והשיב שלמד. טוב, ענה המח"ט והלך. המסר היה ברור.
לאחר הפיגוע במגדלי התאומים מאטיס פיקד על "כוח משימה 58", שהוטס במסוקים מספינות הצי באוקיינוס ההודי לאפגניסטן כדי לפתוח חזית נוספת לעבר קנדהאר. "כל דור נלחם בכלים שעיצבו הדורות שקדמו לו. כך היה לי ב־2001 ארגז כלים שלא היה ניתן להעלות על הדעת במלחמות קודמות. כמה מפקדים ופוליטיקאים עדיין דמיינו את הנחיתה באיוו ג'ימה כשדיברו על נחיתה מהים. ברגע שאדמירל מור הצביע במפה על אפגניסטן המרוחקת מאות מיל מכל חוף, ידעתי שאוכל נחות שם עם אלפי נחתים" (עמוד 73).
לדבריו, "מההתחלה ועד הסוף נדרשו לצוות שלנו מהצי, מהנחתים, מהצבא, מהכוחות המיוחדים וממשרד החוץ 28 ימים בלבד לעבד, לתכנן, לרתום ולבצע את הפלישה לאפגניסטן" (עמוד 76). מבצעים, כתב, "מתנהלים במהירות האמון" (עמוד 155).
זהו לקח שכוחו יפה תמיד, בכל האמור בתיאום בין כוחות, זרועות וחילות. בנוסף, אף שרוח הלחימה ונחישות הגייסות יהיו תמיד הרכיב המשמעותי ביותר, הכשירות המקצועית קובעת חלק מהותי מהיכולת לבצע, והדבר מקבל משנה תוקף בכל האמור בכוחות יבשה. כמאמר ביטוי רווח בצה"ל, "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". מי שרוצה לבצע במחיר נמוך יחסית, מוטב שישקיע בכשירות ובאימון הכוחות.
את ספרו חילק מאטיס לשלושה חלקים: הראשון עסק בחוויותיו בעת שפיקד באופן ישיר על חיילים, השני במצביאות ומנהיגות והשלישי באסטרטגיה.
בפקודה, קבע, "המידע הקריטי זו 'הכַּוָּנַה' |המטרה| שלך המסתכמת בביטוי "על מנת"" (עמוד 56). היכולת של מפקד להבהיר אותה לפקודיו היא שתאפשר להם לפעול בעצמאות מתואמת, המבוססת "על הבנה משותפת של "למה, ומדוע" של המשימה, והיא המפתח שמאפשר תעוזה" (עמוד 56).
בכל האמור באסטרטגיה הוא התרשם מאוד מהאופן שבו במלחמת המפרץ הגדיר הנשיא ג'ורג' בוש האב, ששירת בשעתו כטייס קרב בצי במלחמת העולם השנייה, "מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה להקים קואליציה שכללה בעלות ברית שמעולם לא נלחמו לצידנו בעבר. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות בלי להעליב או למדר אף בעל עניין, אך בלי לוותר כהוא זה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 50).
תחת הנהגתו החכמה, כתב, "לא הייתה משימה שסבלה מ"התרחבות זוחלת", משימה שהתרחבה עד שיצאה משליטה" (עמוד 50). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.
הספר שהוציא מתחת ידו (כאמור, בסיוע ווסט) הוא מסמך מרתק, כתוב היטב (שתורגם כהלכה בידי אורן האס), מלא לקחים רלוונטיים ותובנות למפקדים בכל דרג.
מאטיס שהוביל גדוד נחתים, כוח משימה ואוגדה לקרבות בעיראק ואפגניסטן (ושוב בעיראק), שינן לעצמו כל העת כי "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" (עמוד 102) ופעל בהתאם. ספר נקי מהתייפייפות וחירטוטים של מי שהבין את השינויים באופי הלחימה אך ידע שטבע המלחמה לא השתנה.”
