עברית אשר אין בלתה
פרידה מחבר
חיים באר


רק עכשיו, עם הסתלקותו של יורם טהרלב, יכולה דרכו האמנותית של אחד מגדולי האמנים המחוננים והמבורכים שקמו לעולם הזמר העברי, להימדד לכל אורכה, ורק עכשיו נחשפות לעין כל נקודות המפנה שבהן נחתם שלב אחד ביצירתו העשירה והמגוונת, לאחר שמוצו מירב האפשרויות הגלומות בה, ונפרץ נתיב לעבר שלב חדש, שלב מקורי, חדשני ונועז עוד יותר מקודמו, שפירותיו הפתיעו ושימחו כל מי שהטה אוזן אל עולמו היוצר.
ראשית דרכו של יורם היתה כמאהבם הגדול של נופי ארץ ישראל, של "ארצנו הקטנטונת, מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה". זהו מהלך שנפתח בעוצמה גדולה בקיבוץ יגור, "תבנית נוף מולדתו". ממרגלות "ההר הירוק תמיד", שם נפקחו עיניו לעולם, יצא יורם במעגלים מתרחבים והולכים לתור את הארץ שלא תמו כל פלאיה. מ"הפרדס ליד השוקת", מ"השביל אל הבריכות", מהמדרון על יד הוואדי של "צל ומי באר" הוא יצא לתור את הארץ. מסע מעורר הערצה שהביא אותו בין השאר אל "פתח תקוה בבוקר לח בשנת תרל"ח", "אל גבעת התחמושת" ואל בנאי ירושלמי לגמרי לא צעיר שחולם להניח את אבן הפינה למקדש.
משעה שהמסע הארץ ישראלי התחיל למצות את עצמו חיפשה לה יצירתו של יורם טהרלב מרחב פעילות חדש, כר נרחב שבו יוכל להביא לידי ביטוי את היצירתיות האדירה שלו, וכך הוא נעשה למאהבה הגדול של הלשון העברית.
מהלך זה, כמו המהלך הקודם, יצא גם הוא מרחמה של יגור. המורה לזמרה של יורם היה יהודה שרתוק, לימים שרת, המלחין שנודע בלחנו הנפלא ל"ואולי" של המשוררת רחל, והוא זה שפתח בפניו את שערי ארמון הפלאות העברי וחשף בפניו את קסמי לשון הקודש. וכך הוא כותב בשירו "יהודה שרתוק" הכלול בספר שיריו "משק יגור טיוטה":
יְהוּדָה שֶׁרְתּוֹק יְהוּדָה שֶׁרְתּוֹק
כְּשֶׁהָיִיתִי שָׁר
אָמַר לִי: שְׁתֹק!
לֹא קִבֵּל אוֹתִי לְשִׁעוּרֵי הֶחָלִיל
פֶּן אֲזַיֵּף חָלִילָה
אֶת אֵל יִבְנֶה הַגָלִיל
אֵל יִבְנֶה הַגָלִילָה.
כְּשֶׁהוּא כָּעַס
הָיָה צוֹעֵק: יֻשְׁלַךְ הַס!
וּבְנֵי פַּקוּעָה!
וּבְנֵי נַעֲוַת הַמַרְדוּת!
וּמִכָּל הַנְזִיפוֹת שֶׁנָזַף בִּי בַּכִּתָּה
לָמַדְתִּי עִבְרִית אֲשֶׁר אֵין כְּמוֹתָהּ.
אהבת העברית על כל רבדיה הולידה לא רק שפע של ספרים, ובהם גם ספרי ילדים שובי לב, אלא גם מופעים מלאי הומור וידע שבהם עשה בדרכו השובבה והשנונה נפשות לעברית רבת הרבדים בפניהם של מאזינות ומאזינים נלהבים שנשבו בקסמו. זכור לי רגע קסום שכזה בשעה שיורם אמר למאזיניו המשתאים כי בעיניו אחד הצירופים הלשוניים העבריים הקסומים ביותר הוא "יאללה ביי".
מן העברית רבת־הרבדים קצרה הדרך אל "ארון הספרים היהודי" ואין ספק כי חוקר הזמר העברי אליהו הכהן צודק בקביעתו כי מבין כל היוצרים הישראלים החילוניים יורם טהרלב הוא ללא ספק הסופר היהודי ביותר, ויעידו על כך שלל ספריו שראו בשלב האחרון, הבשל והמעמיק, של יצירתו: "וטהר לבנו", "מצע אשה מצע טוב", "שמע בני", "ואהבת", "שמחת תורה", "על ברכי אבות".
מסעו של יורם אל עולם הספרים היהודי הגיע כאן, בספר זה, שלדאבון הלב הוא לא זכה לראותו יוצא לאור, ממש אל לב־לבו של עולם זה, אל ספר החכמה "משלי". בדרך מקורית, אמיצה ונועזת, הוא צולל כאן אל משליו של החכם מכל אדם, לוקח מוסר ומבין אמרי בינה, ואגב כך מעניק לנו את המסתורי והמבריק שבכל ספריו.
ועכשיו, בשעה שיורם בן חיים ויפה טהרלב (טרלובסקי) מסב במתיבתא דרקיע בחברתם של כל חכמי הדורות ומשובב את לבם בפירושו לפסוק יא בפרק כב "אוהב טהר־לב חן שפתיו רעהו מלך", משגיח עליהם מן החלונות ומציץ מן החרכים בעל ספר משלי בכבודו ובעצמו, לוחש על אוזנו של רבי עקיבא "פשוט מחייה נפשות," ורבי עקיבא מהנהן ומשיב לו: "מעין עולם הבא ממש," וקווים דקים של נחת נמתחים על שפתותיהם של חכמינו ורבי עקיבא.


חיים באר


מבוא
דורי דורות סופרו סיפורים ודברי חוכמה עבריים מפה לאוזן ונחקקו בלבן של הבריות, אלא שהסיפורים שנמסרו על פה לא נשאו עמם מסר מוסרי ומוסר השכל מפורשים. למשל, כולם ידעו מה עשה שמשון הגיבור, אך מה עלינו ללמוד ממעשיו — לא נאמר בצורה ברורה. שלמה המלך החליט לתקן חיסרון זה, לגלות דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם, ונחלץ לכתוב את ספר משלי. והכריז על כוונתו באחד הפסוקים הראשונים: לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים. וזה ספר משלי.
ועוד דבר חשוב מאוד שלקח על עצמו שלמה, לחזק את אמון העם בו ובמלכותו ולהבהיר לבני דורו כמה עלובים היו חייהם של העם ושל האדם לפני שקמה מלכות בית דוד; כמה לקוי היה שיקול הדעת של מנהיגים חכמים, וכמה החלטות שגויות קיבלו מנהיגים קצרי ראות שגרמו נזקים קשים לבני דורם ולבני הדורות הבאים; כמה אי־צדק היה במערכות המשפט וכמה עוולות נגרמו לבני אדם בימים המתוארים בפסוק התמים: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.
הספר הזה, "יורם טהרלב בעקבות שלמה המלך" ינסה, בקוצר ידו, להסיר כמה מן המסכות הללו.
מאות מילים יוצאות דופן וצירופי מילים מוזרים גודשים את ספר משלי. ברור שטמונים בהם סודות. אמרתי לעצמי: למה לא אבדוק אפשרויות פירוש של אותם צירופים מוזרים בעברית המודרנית, שמא טמונים בהם סודות שלא ידעו פרשני התנ"ך הקלאסיים בימי הביניים ובמאות השנים שלאחר מכן עד זמננו, כאשר העברית טרם הגיעה לבשלותה המלאה. כאשר החלו בן יהודה וחבריו להחיות את העברית, בחרו לעשות זאת עם לשון התנ"ך, ושפע המילים שחידשו התבססו על מקורות תנכיים ועכשיו — אחרי מאה ושלושים שנה — כאשר העברית עולה ופורחת, הגיע הזמן לחזור עם העברית שלנו אל התנ"ך ולבחון לא רק מה תרם התנ"ך לעברית שלנו אלא מה יכולה העברית שלנו לתרום להבנת התנ"ך...
הרמב"ם בפירושו לספר משלי מתעכב על הפסוק: לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם. המשל והמליצה, אמר, הם הדברים הפשוטים ביותר להבנה על ידי העם. אך דברי חכמים וחידותם יכולים להתפענח רק על ידי יודעי סוד. ואפילו שלמה עצמו לא השאיר לנו כלים להתמודד עם החידתיות הזאת.
בספר הזה אני מנסה בכוחותיי הדלים לעסוק בחידותיהם, ולגלות מה ניתן למצוא בין השיטין על ידי קריאה מעט שונה של המילים העבריות שבהן משתמש מחבר הספר, שלמה המלך.
כדי להדגים זאת אקח את אחד הפסוקים המוכרים ביותר בספר משלי: חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר.
הפירוש ההגיוני והמקובל אומר: מי שחוסך את המקל ולא מכה את בנו כדי לחנך אותו סימן שהוא שונא את הבן. זו היתה כנראה דרך החינוך המקובלת בימים שבהם נכתב הספר. ולפעמים גם בימינו. ואנו רואים כי במקום לכתוב חוסך שבטו כתב חושך שבטו. וזה פותח לפנינו אפשרות של קריאה שונה לחלוטין.
חושך־שבטו שונא בנו — בנו של השבט שונא את שבטו החשוך. אולי מאס במנהגיו האפלים. ואוהבו שיחרו מוסר: אם הוא בכל זאת אוהב את השבט הוא מנסה לשנות אותו ומשחיר את פניו בהטפת מוסר.
ואת הלגיטימציה לעשות ניסוי זה לקחתי מאחד מגדולי הפרשנים במאה התשע־עשרה, המלבי"ם, שבפירושו לספר משלי ובכלל בפירושיו למקרא מציע פירושים מילוליים מהפכניים שלא היו מקובלים על פרשנים קודמים. המלבי"ם מסביר בפירושיו שהספקנים אינם טיפשים. אדרבא, כמה מהם היו מגדולי הפילוסופים של האנושות.
אינני רוצה חס וחלילה לערער על הפירוש המסורתי (והנכון!) ובפירוש שכתבתי אני מציג אפשרות קריאה שונה שאולי תפתח פתח לחכמים ממני לנבור עוד ועוד בספר הסתום הזה.


יורם טהרלב


הערת העורכים:
כתב היד של הספר נמצא בעזבונו של יורם טהרלב. עבדנו על כתב היד בזהירות וכמיטב יכולתנו, ובעזרת אוהביו וקרוביו ניכשנו את הדרוש ניכוש אך לא הוספנו דבר. על כן לחלק מפרקי הספר יש כותרות ולאחרים — אין, ובפרקים אחדים רצף הפסוקים אינו שלם.


פרק א:
בראשית בא רע


א מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. ב לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה. ג לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים. ד לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה. ה יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה. ו לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם. ז יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ. ח שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. ט כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. י בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא. יא אִם יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם. יב נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר. יג כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל. יד גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ. טו בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם. טז כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם. יז כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף. יח וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם. יט כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח. כ חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. כא בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. כב עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת. כג תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם. כד יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב. כה וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם. כו גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם. כז בְּבֹא כשאוה [כְשׁוֹאָה] פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. כח אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי. כט תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה לֹא בָחָרוּ. ל לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי. לא וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. לב כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם. לג וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה.
מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
חידה. כבר בפתיחה זו, שלכאורה אינה אלא הצגת שמו של המחבר, אנו מוצאים "דברי חכמים וחידותם". האם התואר "מלך ישראל" מתייחס לשלמה או לדוד? האם מה שנאמר הוא: משלי שלמה, בן דוד מלך ישראל, או: משלי שלמה בן דוד, מלך ישראל? לכאורה אין כל הבדל. הרי גם זה וגם זה היו מלך ישראל. אבל יש הבדל עמוק: נוסח אחד מעביר מסר של גאווה והאחר — מסר של ענווה. כי אם הכותב מצהיר: "אני שלמה מלך ישראל," יש כאן אמירה מלאת גאווה. האזינו לדבריי כי אני המלך. אך אם הוא מצהיר כי דוד הוא המלך, כלומר שהוא, שלמה, בסך הכול בנו של מלך, יש בכך ענווה על הכבוד שנפל בחלקו שלא בזכות עצמו, אלא בזכות אבות. יש לשער כי כוונתו של שלמה היתה לומר בגאווה, "אני המלך," כי מעולם לא נחשד בצניעות יתרה, ואילו על דוד נאמר בספר שמואל ב' כי היה צנוע מאוד: וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי.
לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה
בפסוק הזה מוליך אותנו שלמה המלך אל ראשית הבריאה ואל גן העדן. לדעת חוכמה ומוסר — עץ הדעת היה עץ המוסר, המסד המוסרי להתנהגות האנושית, ולכן לא נקרא "עץ הדעת", אלא "עץ הדעת טוב ורע".
להבין אמרי בינה — להבין שהעולם נברא במאמרות, באמרי בינה ולא במעשה. כנאמר בבראשית: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. ואת זה עלינו להבין מן הפסוקים הפותחים. "בינה" — מלשון התבוננות, שמלמדת אותנו להתנהל בחיים בדרך של ניסוי ותעייה, ולא על ידי חיפוש הכוונה מלמעלה.
לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים
את כל רוע העולם הָעתיק מתאר שלמה בתחילת הספר, להראותנו כמה טובים חיי נתיניו בימיו. בענייני מוסר לקחת מה שאומר השכל, ולא מה שאומר הלב. תחילה "לקחת מוסר", ורק אחר כך לעשות "צדק וּמִשְׁפָּט ומישרים". ומישרים — שלא לעקם באמצעות השכל ופלפוליו את דרך הישר.
לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה
לתת לפתאים עורמה — כאן משחק שלמה בשתי המשמעויות של השורש ער"מ, פעם אחת — ערום בלי לבוש, ופעם אחת — ערום ערמומי. המופיעים בשני פסוקים רצופים בפרק ב בספר בראשית: וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. ומיד: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. "ולא יתבוששו" — מסמן על פי הכתוב כי היו פתאים. אך פסוק זה עוסק בעיקר בנחש שהיה ערום מכל חיית השדה, ולכן הצליח לפתות את חוה לאכול מעץ הדעת. כדי למנוע חזרה על טעות זו, שלמה מציע מיד את שירותיו: לתת לפתאים עורמה, שלא ינהגו כמו חוה.
נער — מילה נרדפת לטיפש. והיא ההפך מזקן, שהיא מילה נרדפת לחכם, שנאמר: זקן — זה קנה חוכמה. וכן נאמר: נער הייתי וגם זקנתי, כלומר טיפש הייתי והחכמתי. ואין הדבר קשור לגיל. דעת ומזימה — כשיש לנער דעת, הדעת מזימה את כל מחשבות ההבל.
יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה
תחבולות — זו העורמה שהיתה לנחש, ככתוב בבראשית: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן! כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. שלמה מערער על אמונת הפתאים, לכן הוא אומר: נבון תחבולות יקנה. החכם לוקח, והנבון קונה. וכבר אמר מישהו מהחכמים: תשוקת החכם ללמוד, תשוקת הטיפש ללמד.
לקח — מה שלוקח מרבותיו והופכו לשלו. ומדוע נאמר יוסף ולא יוסיף? להזכיר את יוסף הצדיק, שישמש לך יוסף לקח ודוגמה אישית, שגם היה חכם וגם עמד בפיתויי העולם הזה.
לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם
שלמה המלך מבהיר את כוונתו ביצירת ספר משלי. להבין שכל מעשה הבריאה אינו אלא משל, ולא פחות מכך — חידה, שרק החכמים באמת מסוגלים להבינה. מרמז לסתירות במעשה הבריאה, כגון שתחילה נאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, כלומר שהשמים נבראו תחילה והארץ אחריהם, ואילו בהמשך נאמר: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וכאן קודמת הארץ לשמים. או החידה המובהקת שהדבר הראשון שברא אלוהים היה האור, אז לשם מה ברא ביום הרביעי את השמש? אלה חידות שרק חכמים מסוגלים לפתור.
להבין משל ומליצה — המשל הוא הדרך הטובה ביותר להעביר רעיונות לבני האדם הפשוטים, ה"מליצה" היא הנמשל, שנאמר: כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם מי שמתרגם ללשון מובנת את הנאמר ומפרש את המשל. אך שימו לב: בתוך המילה "מליצה" טמון צליל המילה לץ. שבהרבה מאוד מקרים מביאה המליצה את פירושיה בהומור ובשחוק. והיא "מליצה" איתנו, מתלוצצת. הרובד הנוסף של המליצה — זה שמצוי מתחת להלצה ומתחת למשל, מתגלה רק לחכמים באמת. ואלה חידות סתומות. והספר הזה יעזור לך לגלות גם דברים עמוקים יותר מהמשלים.
יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ
פסוק זה מוכיח בצורה ברורה כי גם בימי שלמה המלך היו כופרים ואנשים שבזו למאמינים. ונימוקיהם, יש לשער, היו דומים לנימוקי הכופרים בכל הדורות. יראת ה' ראשית דעת — לפני שאתה מתחיל ללמוד ולקנות חוכמה, עליך להיות ירא שמים. אווילים בזו — המלבי"ם כותב כי המילה "אויל" היא שיכול אותיות של המילה "אולי". אווילים אינם אנשים טיפשים, אלא אנשים שמטילים ספק בכול. ולדבריו, היו בהם מגדולי הוגי הדעות והפילוסופים של העולם. ואפשר כי הנחש נקרא נחש כי ניחש את העתיד לקרות והאמין כי אלוהים לא ימית את יצירי כפיו הראשונים.
שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ
שלמה ממשיך בעניין הציות לאביך, גם אביך שבשמים וגם אביך בשר ודם. "שמע בני מוסר אביך", וכנגד זאת מוסיף מיד: "ואל תיטוש תורת אמך" — זו חוה שלימדה אותנו כי יש להתנסות בכל דבר בלי פחד. מוסר — דבר שנמסר, מלשון מסירה, שהאב מוסר לבניו את מה שלמד מאביו ומרבותיו על יחסים שבין אדם לחברו. אך מוסר הוא גם מעטה שמוסָר מעיני הילד כדי שהאמת תתגלה לו. תורת אמך היא חוכמת החיים שהאישה מעניקה לבניה, המבוססת על מגע יומיומי עם העולם הזה והליכותיו, ובעזרתה מוסר מסווה המסתורין. המילה "תורה" במקום זה אין פירושה "תורת משה" דווקא, אלא כל דבר שאדם לומד. והיום יש לנו תורת הרפואה ותורת הבישול ותורת האבולוציה. וכל תורה מגיע תורה. ולכן על מוסר אביך נאמר שמע אך לא נאמר עשה, ומה ששמעת עלול אתה לשכוח, אך את תורת החיים שקיבלת מאמך — אל תיטוש לעולם.
כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ
שלמה משחק עם כפל המשמעות שבין הגרוגרת ובין הגרגרת. גרוגרת היא תאנה מיובשת, וכאן היא אזכור ברמז לעץ התאנה שהיה בגן העדן, ושממנו קטפו אדם וחוה את עלי התאנה שבהם התכסו. לוויית חן לראשך, ראשך — לשון נקייה לומר מה באמת כיסו עלי התאנה. אך גרגרת היא פיקת הגרון המכסה את תיבת הקול. הקול — הדיבור — הוא המצמיח ענקים באמת. זה מה שמעניקה תורת אמך. ענקים לגרגרותיך.
בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא
מוסר ההשכל שמציע שלמה המלך על שני הפיתויים הראשונים בספר בראשית: הפיתוי של חוה על ידי הנחש והפיתוי של קין שפיתה את הבל לצאת לשדה. אל תובא — צריך להיות אל תאבה, שמשמעו אל תתרצה להם, אך כתוב "אל תבא" ומנוקד "אל תובא". וכאן לפנינו שתי משמעויות. כי התיבה "חטאים" יש לה שני פירושים: הראשון, חטאים הם מעשי פשע, והשני — החטאים הם מי שעושים מעשי פשע. ולכן: אם יפתוך חטאים — משמע מחשבות חטא העולות במוחך — אל תאבה, אל תרצה לקבלן. ואם יפתוך אנשים חטאים — אל תבוא, אל תתפתה אפילו לפגוש אותם. זו אזהרה המקדימה את החטא הקדמון של רצח הבל בידי אחיו.
אִם יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם
שלמה המלך מזכיר כדוגמה את הפיתוי שקין פיתה את הבל לצאת לשדה, וכך, ככתוב בבראשית, פיתה אותו: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. נאמר: "ויאמר קין אל הבל אחיו", ולא נאמר מה אמר לו כדי לפתותו! רש"י אומר: "נכנס עמו בדברי ריב ורצה להתגולל עליו להורגו... זה יישובו של מקרא". האומנם? ואולי יש לקרוא: "ויאמר קין: אל — הבל אחיו" — אמר בלבו: האל הוא אחיו של הבל, בעל בריתו, ולכן מעדיף אותו על פניי. בשל כך קם להורגו. ואת מה שאמר קין משלים שלמה המלך: נארבה לדם — נשים לו מארב ונתכונן לרצח. נצפנה — נצפון את הגופה ואיתה את הדם באדמה. ולכן אמר אלוהים בספר בראשית: קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.
נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר
נבלעם — נדאג שיבולע לשניהם, גם לנרצח וגם לרוצח.
כשאול חיים — שמאותו רגע חי הרוצח חיים שאולים, ואכן, זה היה גורלו של קין שקולל: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. את הקללה הזאת מצייר שלמה בלשונו במילים: ותמימים כיורדי בור. יש לזכור כי בור פירושו גם ניקיון כפיים.
יורדי בור — נרחץ בניקיון כפינו.
ותמימים כיורדי בור — הסיפור שאליו מרמז שלמה המלך הוא הסיפור על קבורתו של הבל. אדם וחוה לא ידעו מה לעשות עם הגופה כי מעולם לפני כן לא ראו מת. ולכן נאמר "כשאול חיים", חשבו שהשאול הוא חלק מהחיים, ולפי המדרש מי שלימד אותם איך לקבור, היה העורב. ולכן נרמז שמו בפסוק הקודם, נארבה לדם, מלשון אורב ועורב כאחד.
כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל
לאחר הגירוש מגן העדן אדם וחוה מנחמים את עצמם שכאשר ירַצו את עוונם ויחזרו לגן עדן ביום מן הימים, יירשו את הרכוש שהיה אמור להגיע להבל. ומהו אותו רכוש? כל האנושות כללה ארבעה אנשים: אדם, חוה, קין והבל. ובגן העדן היו ארבעה נהרות: פישון, גיחון, פרת וחידקל. ומכיוון שכך, היה עתיד כל אחד מהם לקבל את אחד הנהרות למקום מושבו. חוה את גיחון כי ממנה הגיחו שני הבנים, אדם את פרת כי מזרעו פרתה ורבתה כל האנושות, קין את חידקל כי היה עובד אדמה וחי מהדקל, והבל את פישון שבו היו הצאן שותים מים ועושים צורכיהם באותו נהר עצמו. ומדוע חשקו כולם בנחלתו של הבל, בפישון? כי נאמר עליו שהוא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר־שָׁם, הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. ולכן אמרו: כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל. שלל הוא רכוש שנשלל מאדם אחד ועובר לאדם אחר. השלל הגדול ביותר בימי המקרא היה הרכוש שנתפס במלחמות, כאשר בעליו נפלו חלל. הוא כלל כסף וזהב, צאן ובקר, ואפילו נשים. הנמשל: כל מלחמה השאירה אחריה אנשים רבים, שהיו מיומנים ברציחה, וקצתם הפכו לשודדי דרכים. וכל הנאמר כאן עוסק גם בהם.
גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ
אדם וחוה אומרים זאת לקין, שהאמין כי סילוקו של הבל יעשיר אותו בלבד. שלמה ממשיך למשול אותם לחבורת רוצחים המתמקחים על השלל. גורלך תפיל בתוכנו, כיס אחד יהיה לכולנו — בחלוקת השלל לא ייגרע חלקנו. כיס אחד יהיה לכולנו — אותו כיס היה שקית שבה היו שומרים את הכסף. ולכן אמרו כי אדם ניכר בכיסו, שהיו רואים את כובד הרכוש שהוא נושא איתו באותו כיס.
בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם
מוסר ההשכל של שלמה לבני דורו: אל תהיה כמותם ולא יהיה מותך כמותם, כמו מותם. מרמז על ההולכים בדרכו של קין, שעליו נאמר: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. הנדודים הם קללה, ולכן אל תלך בדרך זו, בנתיבתם. אלא לך בנתיב תם, נתיבו של הבל.
כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם
הפסוק עוסק ברוצחים הראשונים בתולדות האדם. הראשון בהם הוא קין, אך יש לו ממשיכים. מקין מדלג שלמה אל הדמות הבאה של רוצח: למך. מבני בניו של קין, שעדיין זרם בו דם רע, ורצח שני אנשים. למך התפאר בפני נשותיו: כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. עליו כותב שלמה: וימהרו לשפוך דם, משום שלמך שפך דם של אדם חף מפשע ושל ילד שבסך הכול גרם לו פצע וחבורה. וכהרגלו, מרחיב שלמה את משמעות הסיפור: כי רגליהם לרע ירוצו — רגליהם, אלה החיילים הרגליים המשרתים את הרוצחים בני זמנו, שנאמר (בספר ירמיהו): כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים.
לרוע ירוצו — ירוצצו אפילו גולגולתו של רעַ, ידידם הטוב.
וימהרו — ייטלו מוהר, הוא הכסף שירוויחו מחטאם.
לשפוך דם — שוב דם ודמים חד הם. שופכים דם אדם ללא היסוס, וגם שופכים את הדמים, הכסף ששדדו, בלי כל חשבון, ומאבדים אותו במהרה. מי שקטע את מעגל הרוצחים בשושלת קין היה בנו של למך, נוח. ואכן, למך קיווה כי נוח הוא שיביא ישועה למשפחה המקוללת. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה. למך תולה את שרשרת הרוע בקללה שבה קולל קין: אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. ובאמת, נוח גאל את האנושות מן השושלת הארורה שממנה בא.
כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף
שוב הבל, שלא הבחין ברשת שאחיו טומן לו. שראה רק את מחצית התמונה, ולכן קורא לו שלמה בלגלוג "בעל כנף", כי עיני הציפור לרוב אינן נמצאות בחזית פניה אלא משני צדי הראש, ולכן מה שרואה בעין אחת הוא רק מחצית התמונה. ואינה רואה את הפח שנטמן לה. בעל כנף, הוא על פי שלמה מי שאינו מכיר את הסכנות האורבות על האדמה. ואכן, מאז ועד היום מאמינים בני האדם כי לחינם פרושׂה — מזורה הרשת, והריהם מצייצים ברשת כציפורים ומוכיחים שנלכדו בה ושאכן אינה מזורה לשווא.
וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם
הרוצחים הבאים בשרשרת הרוע הם בני דור הפַּלגה, בוני מגדל בבל. על פי המסופר, היו למגדל מדרגות שעלו ממערב ומדרגות שירדו במזרח, והיו העובדים מעלים את הלבנים ממערב ויורדים חזרה במזרח. אם נפלה לבנה, היו מצטערים צער רב על אובדן כספם היקר. הדמים. ולכן נאמר: והם לדמם יארובו — שחס וחלילה לא יאבד ממונם. אם נפל אחד העובדים לא הצטערו, ומיד החליפוהו באחר.
יצפנו לנפשותם — מצפונם נשאר נקי. מעולם לא השתמשו בו. היו קוברים אותו מיד וצופנים אותו משאר העובדים שחרדו לנפשותם.
כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח
כן אורחות כל בוצע בצע — כאן מצרף אל רשימת הרוצחים שמנה מספר בראשית את אנשי סדום ועמורה, שנהגו לתת לאורח מטבע כסף מתנה, ותמורתו לקחו את נפשו. סירבו למכור לו אוכל בתמורה למטבע שקיבל, וכך מת מרעב כשכל הבצע, הכסף, בידו. ואחרי שמת באו ולקחו את כספם בחזרה.
את נפש בעליו ייקח — מרמז על הצעתו של מלך סדום לאברם: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. אברם אינו רוצה לקבל מתנות ממלך העיר האכזרית, ועונה: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. הנמשל ששלמה רוצה להעביר לנו: את נפש בעליו ייקח — אדם רודף כסף, שובה את נפשו של בן שיחו, בעל הכסף, כדי לקרבו אליו ולחמוס את כספו.
אורחות ניתן לפרש בשתי צורות: אורחות — דרכי פעולתו, וכן שניצב על אורחות ההולכים, לפתות הולכי דרכים ולהציע להם "אורחות", להיות אורחים בביתו. וזו היתה שיטת האירוח של צדיקי סדום. ובשל סבלה של אחת האורחות הללו — שנחקקה בלבבות בזכות מילה אחת: הַכְּצַעֲקָתָהּ — חרבה סדום.
חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ
תיאור ציורי של אנשי סדום המתקבצים סביב דלתו של לוט, כשכל חוכמתם היא החוכמה להרע. ברחובות תיתן קולה — קוראים ברחוב בקול גדול: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. הם דורשים שיוציא אליהם לרחוב את אורחיו, והוא מציע את אורחותיו, שתי בנותיו הצעירות. אנשי סדום מסרבים כי אורחות חייהם לא היו האורחות, אלא האורחים. הנמשל: החוכמות נחלקות לשתיים: אלה המדריכות את בני האדם, ואחרות המדריכות את מנוחתם. הפסוק מתייחס בשלילה לחוכמות. ולכן לא אומר חוכמה, אלא חוכמות. החוכמה היא אלוהית, וה"חוכמות" באות מראשם של בני האדם.
חוכמות בחוץ תרונה — מלמד שהיו בזמנו של שלמה אנשים שנתפסו לחוכמות חיצוניות, ו"תרונה", חגגו עליהן. אולי מדבר על עצמו ועל התרבויות שאימץ שלמה מנשותיו, תרבות צור וצידון ואיי הים.
בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר
החוכמה להרע, נחלתם של אנשי סדום, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר — נאמרה בגאווה ובריש גלי. שאמרו: הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. הנמשל של שלמה: חוכמת העמים. "תקרא" ו"תאמר" הן שתי דרכים שונות להעברת מסרים. הקריאה, קול קורא, נעשית בקול רם שישמעו הרבים, הנקראים כאן ראש הומיות, שנוהגים להשמיע דברם במקומות הומי אדם, וזו ההמוניות, ולעומתה מופיע בהמשך "אמריה תאמר", זו שיחה מלב אל לב הנעשית בשקט ובשום שכל. אך גם זאת וגם זאת נועדו למשוך לחוכמות שליליות.
"בפתחי שערים" — מקום התוועדות העם למשפט. גם למקום הנכבד הזה מנסות לחדור החוכמות הזרות. וכאן רומז הכתוב למה שאמר בהמשך, נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, נודע כי גם בשער העיר ישבו עובדי בעל, האל הכנעני החשוב ביותר. ומי שרצה להחזיר את העטרה ליושנה, אביו של שלמה, אמר בתהלים: פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ. להחזיר לשערים את כבודם האבוד.
עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת
מכאן עובר להכללה גורפת, שכוללת גם את הפתאים וגם את הלצים וגם את הכסילים, וכל הרשעים, אנשי סדום, ודור הפַּלגה ודור המבול שהוא כורך אותם בכריכה אחת. עד מתי פתיים תאהבו פתי — אלה בוני מגדל בבל, שנתפתו להגיע אל משכנו של האל. דרך העולם שאנשים אוהבים בני אדם כמותם, ואינם מוכנים לקבל את תוכחת החכמים מהם.
לצים הם אנשים המערערים את המקובלות באמצעות הומור מלגלג.
כסילים הם חסרי שכל, סכלים. וכאן לפנינו גם שלוש דרגות המביאות לכפירה: פתאים, שקל לשבות את לבם, גרועים מהם הלצים, שמלגלגים על החוכמה בדברי ליצנות, וכסילים, שהם קרובים לעובדי אלילים, ושנאת הדעת היא כסלם, מבטחם.
שלושה פעלים הקשורים ביחסי בני אדם מופיעים כאן: אהבה, חמדה ושנאה. אהבה היא אהבת הקרובים לך ברוחם, חמדה היא תשוקה אל מישהו או משהו שקשה להשיגם, שנאה מכוונת כלפי משהו שאין לך סיכוי להשיגו. במקרה זה — הדעת.
תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם
אלה הם דבריו של אלוהים אל בני האדם לפני שהוא מצווה על נוח לבנות תיבה. תשובו לתוכחתי — אני רוצה לשוב אל העולם שהוכחתי את עצמי על בנייתו, התחרטתי ונזפתי בעצמי בדברי תוכחה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, ואחרי שאלוהים מדבר אל עצמו, הוא פונה אל בני האדם ואומר: אביעה לכם רוחי, אודיעה דבריי אתכם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.
אביעה לכם — אהיה כמעיין נובע. רוחי — שהמבול החל ברוח ובפריצת המעיינות והמבועים, שנאמר: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה. כאן אביעה, אפתח את כל המבועים. אודיעה לא מלשון הודעה, אלא מלשון ידיעה. אהיה נכון להקנות לכם דעת כנזכר לעיל. כאן פותח שלמה הקדמה שנייה, שבה מוציא מכלל קוראיו את מי שאינו נאמן ומאמין לדברי התורה. נגד אפיקורסים.
יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב
זהו רמז לרשעותו של דור המבול, המתואר כך: וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. מכאן והלאה משחזר שלמה את הנזיפות שמשה והקב"ה נזפו בדור המדבר בעת יציאת מצרים. יען קראתי ותמאנו — יש לקרוא: "יען!" קראתי, ותמאנו. קראתי, וציפיתי שתענו לי, כמו שנאמר בימי משה: וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד, ותמאנו, ואתם סירבתם להיענות לי.
נטיתי ידי, כמעשה משה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם... וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה.
ואין מקשיב לי — שלמה מערב מוקדם ומאוחר בתורה ללא פחד. רק מי שמאמין בנסים שקרו על הים ראוי לשמוע את דבריי, ואליו בלבד אכוון. דברים שראתה שפחה על הים, ואתם אינכם מאמינים? לא רק שאינכם אומרים נעשה ונשמע, אפילו הנשמע אינו קיים, אין מקשיב. מכאן ודאי שאין עושה. ולכן נטיתי ידי — לא על הים אלא עליכם. במים הצלתי אתכם ובמים אטביע אתכם.
וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם
שלמה ממשיך לדבר בנוסח משה רבנו שאליו דיבר הקב"ה, ומשווה בין דור המבול לדור המדבר. ותפרעו — ביקשתם לחזור אל ימי פרעה. העדפתם את סיר הבשר על פני תוכחות אמת. ותפרעו כל עצתי — כל אחת מעצותיי השוויתם מיד לחייכם תחת פרעה והעדפתם את פרעה.
גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם
רמז למבול שאני עומד להביא עליכם. אידכם — צרתכם. אבל גם: באידכם — האדים שיעלו מכם, שהיו המים סביב התיבה רותחים, והם שהרגו את הרשעים בייסורים קשים.
אשחק — גם אצחק וגם אשתעשע, שיהיה לי כמשחק. אזהרות כאלה אינן באות בשם הכותב, שלמה המלך, אלא בשם הקב"ה, שרק הוא מסוגל באמת להביט על בני האדם כעל שעשוע ולהזהיר אותם מתוצאות מעשיהם.
בבוא פחדכם — הפחד מהצרה בא לפני הצרה עצמה, וכבר עליו אלעג. הפחד הוא יראה, ואכן נקראו המאמינים יראים וחרדים, ואליהם הוא פונה כאשר הוא לוקח את תפקידו של הקב"ה כמחנך ומזהיר.
בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה
ואידכם כסופה יאתה — מרמז על המבול שיתחיל בסופה, שנאמר: וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ, ויסתיים בסופה של האנושות החוטאת. בבוא כשואה פחדכם, ככתוב בבראשית: כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. שואה מהמילה "שווא" — שהופך הכול לריק. פחדכם יהיה כאין וכאפס לעומת אידכם, הצרה האמיתית שתבוא אחריו.
צוקה — צרה הניצבת בדרכך כמו צוק סלע אדיר, שאין דרך להזיזו או לעוקפו.
צרה וצוקה — דרך צרה והצוק שלה, שחוסם את המעבר בה. במוסר ההשכל הזה שלמה מעדיף להקדים את יציאת מצרים למבול.
אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי
באמצעות הנו"ן הכפולה המופיעה פעמיים מחזיר אותנו שלמה המלך אל המבול, שכן הכפלת הנו"ן מרמזת לשילוב של המילים "אני" ו"הנני". אלה המילים שבהן תיאר הקב"ה את המבול: וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. הכתוב לא הסתפק במילה "אני", אלא הוסיף לה "הנני", להראותם את גודל האסון העומד להתחולל.
יקראונני — יקראו אליי ויצפו לשמוע את התשובה "הנני", אך לא ישמעו אותי כי אתעלם מקריאותיהם לעזרה. ישחרוני ולא ימצאונני — כמי שמשחר לטרף, והוא מקווה למצוא את טרפו במקום שהוא אמור לעבור, ינסו לחפשני ולא ימצאוני. ימצאונני — אדרבה, ימצאו שאינני.
תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה לֹא בָחָרוּ
והנה כאן מוסר ההשכל של שלמה לבני דורו: אם תרצו להינצל ממבול נוסף, בחרו ביראת ה'! דור המבול נענש כי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.
ויראת ה' לא בחרו — את יראת ה' אי אפשר לכפות על בני אדם, עליהם לבחור בה מרצונם. שוב משווה המחבר את דור המבול לדור המדבר. רוב בני ישראל במדבר והאספסוף אשר בקרבם לא בחרו ביראת ה', והרבו להתלונן על משה שבגלל יראת ה' שלו הרחיק אותם ממצרים ומכל הטוב שהיה שם.
תחת כי שנאו דעת — שוב אזכור ליציאת מצרים. תחת היא אחת מחניות המדבר. בספר במדבר כתוב: וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת. וַיִּסְעוּ מִתָּחַת וַיַּחֲנוּ בְּתָרַח. מקהלות רומז ליקראונני, שהיו מקהלות של נרגנים מפצירים במשה שיחזירם למצרים. ואמר להם: נדבר כשנגיע לתחת. וכשהגיעו עד לתחת, אמר חכו לתרח. ותרח רומז כי שנאו דעת, שהיה תרח עובד אלילים. כל דרכם היתה רצופה כפירה.
התנ"ך מאשים את שלמה המלך שבאחרית ימיו התמכר לעבודה זרה, אך כדי שזו לא תהא תדמיתו, ביקש לתקן את הרושם בעיני הדורות הבאים והביא בספרו הטפות לחיזוק האמונה והמאמינים. ואת הדברים שכאן הביא בציטוטים שנועדו להזכיר לקוראיו כי הוא ממשיכו של משה רבנו.
לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי
המשך הנזיפות המחקות את דברי משה רבנו. המילה "נאצו" מרמזת לעתיד רחוק, והיא המשך לנאמר לעיל "בבוא כשואה פחדכם". שואה ונאצו חד הם.
וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ
שוב חיבור גורלם של דור המדבר ודור המבול, ששניהם נספו בגלל כפירתם. ויאכלו מפרי דרכם — שיאכלו את מה שבישלו ושיהיה להם לבריאות. הספר הזה אינו מיועד להם!
ממועצותיהם — כמו במו ידיהם. במו עצותיהם כרו את הבור שלתוכו ייפלו. לא אבו לעצתי שהיתה טובה מעצותיהם.
כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם, וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם
שלמה רומז כאן על עקדת יצחק באמצעות גורלו האומלל של האיל. כי משובת פתיים תהרגם — הלך האיל לחפש מרעה ונקלע אל הסבך שממנו לא היה יכול להיחלץ. סמל התמימות היה הכבשה או השה, ושלמה שהבין את שפת החיות מתלונן על גורלו המר של האיל, שהוקרב על המזבח אשר נועד לעקדת יצחק. הוא מביא לנו דוגמה איך יצור טוב לב, אך פתי וכסיל, מאבד את חייו על לא עוול בכפו. משובת פתיים תהרגם — בשל טיפשותם הרי הם חוזרים במשובה במקום לחזור בתשובה.
ושלוות כסילים תאבדם — הטיפש מאמין כי אם הוא מסתתר בתוך הסבך, איש לא יראה אותו ולא יעלוהו על המזבח. פסוק זה שימש את רבי ינאי שאמר בפרקי אבות: אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. רבי ינאי הופך על פיו את המצופה, שהרי צפוי היה לומר: ייסורי הרשעים ושלוות הצדיקים. שאלה מתחרטים על מעשיהם ומתייסרים, ואלה שלווים כי בטוחים שעשו מעשים טובים. ומדוע אמר דווקא ההפך, שלוות הרשעים וייסורי הצדיקים? אולי ללמדנו כי הרשעים שלווים כי הם בטוחים שחלקם בעולם הבא יהיה כחלקם בעולם הזה, ואילו הצדיקים יודעים כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכן חוששים שמא החטאים הזעירים שנרשמו לחובתם יכריעו את הכף והם יסבלו גם בעולם הבא.
וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה
ושומע לי — זה אברהם ששמע את הקריאה "אברהם אברהם", ומיד הניח את המאכלת.
שאנן מפחד רעה — זה האיל ששאנן מפחד רעה בעשב, כולו רגוע ולפתע נאחז בסבך, ושלוותו הביאה למותו.
בפסוק הזה שלמה מסכם את פרק הפתיחה. אחרי שמנה את כל אלה שאינם ראויים לקרוא את הספר, והעלה משלים מראשית הבריאה ועד העקדה, הוא מבטיח לקורא הנאמן והמאמין שהספר ירגיע את כל הפחדים המלווים אותו בשנותיו על פני האדמה. והדוגמאות שהביא מספר בראשית מאששות את הבטחתו זו.
ושומע לי ישכון בטח — שומע לי ולא קורא את דבריי ולא אומר שומע אותי, אלא שומע לי. כלומר מציית לעצותיי.