“יש ספרים שלאחר הקריאה שלהם אני תוהה איך לא קראתי אותם קודם. בכל זאת, עקב התקופה העגומה שבה אנו חיים, כנראה שקראתי אותו בדיוק בזמן.
אני מודה, לא קראתי הרבה ספרים של דיקנס. "תקוות גדולות" הוא הספר הרביעי שלו שקראתי, ועד היום לא התאכזבתי. אבל הספר הזה הוא באמת יוצא מגדר הרגיל.
הסיפור דיקנסי להפליא: פיפ, ילד יתום ועני, אך מלא פוטנציאל, פוגש יום אחד במזלו; אך בספר הזה דרכו של החלכא לגאולה, רצופה מהמורות ופיתולי עלילה סבוכים, ואפילו הגאולה עצמה עוברת גלגולים ושינויים, וסופה שהיא מגלה פנים חדשות ומפתיעות.
הרומן הוא רומן חניכה, אבל הילד ההופך לנער ולגבר, אינו היחיד שעובר תהליך חינוך ושינוי. במרכז הסיפור עומד רעיון ה'שיגעון לדבר אחד' ותוצאותיו. לפעמים אדם משוכנע שהוא זקוק ורוצה דבר אחד, ומגלה שבתוכו פנימה הרצונות והצרכים שונים לגמרי.
מדובר בספר מהנה, קריא למרות התרגום הארכאי מעט, סוחף, מצחיק, מותח ומרגש; יש בו ביקורת על החברה האנגלית והאנושית בכלל, על הפרובינציאליות ועל הסנוביות, על היחס לכסף, למעמד ולרגש, ועל ההגדרה הרווחת והרדודה של המונח 'ג'נטלמן'; יש בו דמויות מקסימות, מצחיקות ושובות לב, אף על פי שלא כולן, כמובן, עגולות ומפותחות עד תום.
מעט מאוד ספרים ממלאים אותי ומשמחים אותי בו-זמנית. בדרך כלל, או שהם קשים לקריאה אך מעניינים וממלאים אותי, או שהם ממלאים אבל מדכאים, או שהם כיפיים אך מותירים אותי ריקה, לא מסופקת ואפילו מרומה. לעומת זאת, הספר הזה הוא מזון-על ספרותי שמכיל את כל אבות המזון שדרושים לקורא. הוא מתאים לנוער ולמבוגרים, לבעלי חוש הומור ולרומנטיקנים, לציניקנים ולרגשניים, לעצובים ולשמחים, והוא אסקפיזם מושלם לתקופה הנוכחית.
אני מפצירה בכם – מי שלא קרא עדיין, שיתנפל עליו! בעברית, באנגלית או בקירגיזית, אם צריך.
לא תתחרטו”