“תסלחו לי, אני רוצה קודם להסב את תשומת הלב על הכריכה. נכון שלא בוחרים ספר על פי הכריכה שלו ובדרך כלל אני לא נוטה להעביר ביקורת על כריכות, אבל בתור מעצבת גרפית מאוד חשוב לי רגע לדבר על זה בספר הזה. העיצוב נראה לי כל כך לא מקצועי. הפונט המכוער של "חד צדדי" פשוט צרם לי. התמונה עצמה מאוד מתאימה לעלילת הספר, אבל לדעתי האישית זה פשוט בנאלי מדי, אפשר היה לבחור בתמונה מוצלחת יותר. אני מבינה שהכריכה עוצבה בידי מעצבת ישראלית שהחליטה לא לדבוק בכריכה המקורית של הספר באנגלית וחבל..

ועכשיו לעיקר, הסופרת הגתה רעיון מקסים על שני מוסיקאים שיש ביניהם פער גילאים שמתאהבים למרות שכביכול "אסור" להם. סנטיאגו, הדמות הגברית הבוגרת בחבורת הלהקה "חד צדדי", מחליט שמייב היא BIG NO NO, בהתחשב בעובדה שאחיו הצעיר מאוהב בה והיא "לא בגילו", למרות זאת הוא מתאהב בה כי הוא לא יכול לשלוט בזה. סנטיאגו מחליט שהוא לא רוצה לפגוע באחיו ולכן הוא דוחה את חיזוריה של מייב. מייב מסיקה כי הדחיה של סנטיאגו היא משום שהוא לא נמשך אליה פיזית ונעלבת ממנו.
בתחילת הספר מייב הצטיירה כדמות בעלת ביטחון עצמי שלא מצטערת על האישיות שלה ובטח שלא על קימוריה ואפילו די גאה בהן. בהמשך, הכותבת החליטה לשנות את דעתה כנראה, והציגה לנו את מייב כדמות שטחית עם חוסר ביטחון עצמי ורגשי נחיתות.רוב הספר התמקד בזה שסנטיאגו שבר לה את הלב בצורה הכי אכזרית שיש. הייתי בטוחה שהוא בגד בה או אמר לה דברים שאין עליהם סליחה, במקום זאת גיליתי שהוא בסך הכל לא רצה להוליך אותה שולל. מייב קיבלה את הדחיה בצורה כל כך דרמטית, היא לקחה את זה לקיצוניות מיותרת וקוראת לו חרא ודי עושה לא שיימינג מול החברות שלה שלא בצדק, אבל כשדמות אחרת מתמקדת לה בחזה הגדול ומטרידה אותה זה בסדר וזה מחמיא? לא הבנתי את זה. אגב, אם כבר אני מזכירה את זה, הכותבת החליטה בשלבים מסוימים להזכיר לנו שלמייב יש חזה גדול וכולם אוהבים להסתכל עליהם כל הזמן, די הטרידה אותי. לא היה בזה משהו סקסי או אירוטי ובטח ובטח לא ביטחון נשי! זה סותר לגמרי את האופי הפמיניסטי של הדמות, שהכותבת ציירה בתחילת הספר.רק בסוף הסופרת עשתה לנו טובה ושפכה קצת אור על האישיות של סנטיאגו, אבל גם זה היה מאוד שטחי.

משהו נוסף שהיה לי קשה איתו, סגנון הכתיבה. אני לא יודעת אם התרגום היה כזה גרוע או שהם דבקו בכתיבתה של הסופרת, כך או כך לא אהבתי ולא התחברתי לסגנון הכתיבה הזה, שלדעתי הוא מאוד ילדותי. מצד אחד יש כאן הערצה ללהקת "הול" שהיא בעצם להקת גראנג' מהניינטיז, הסולנית שלהם היא לא אחרת מאשר קורטני לאב האגדה, מצד שני הערצה לתוכנית ריאליטי פח בשם ג'רזי שור. איפה זה מתחבר לעזאזל?החלקים הטובים בספר היו דווקא החלקים האירוטיים, אך הם היו מאוד פרווה.

לסיכום, היה כאן רעיון לא רע לסיפור רומן-אירוטי מעולה, לצערי זה התפספס.
הכתיבה הייתה מאוד שטחית וחסרת היגיון לחלוטין. העלילה נמרחת ולא מתקדמת יותר מדי.”