פתח דבר


תיאורי המקרה מהווים את עיקר הספרות הפסיכואנליטית - דרכם היא מיוצגת ונלמדת, ודרכם נפתח חלון לעשייה הטיפולית האינטימית. נקודת המוצא של הספר היא כי לא ניתנה מספיק תשומת לב לכך שעל אף טבעה הדיאלוגי של הפסיכואנליזה, הרי הספרות הפסיכואנליטית ותיאורי המקרה נכתבים על פי רוב על ידי מטפלים בלבד ונעדר מהם קולו של המטופל; מטרת הספר היא אפוא חיפוש אחר קול נעדר זה, שכן האילמות הספרותית של המטופל כמעט שלא נדונה בשיח הפסיכואנליטי, והיא נותרה במידה רבה נקודת עיוורון של הפסיכואנליזה. מדובר באילמות מתעתעת, שכן היא חותרת תחת המטרה הגלויה והמוצהרת של הפסיכואנליזה ופועלת לחילוץ קולו המושתק של המטופל, רשמיו המודחקים, חלקי העצמי שלו שטרם קיבלו את ביטוים.


אשר לספרות המטופלים, היא אמנם קיימת ומלווה את הספרות הפסיכואנליטית הקאנונית כמעט מתחילת דרכה, אך ההתייחסות העיונית אליה הייתה מאז ומתמיד כאל רשמים אישיים שאין בהם עניין מחקרי רב; התייחסות זו דחקה את כתיבתם של המטופלים הצידה, ובמידה רבה הפכה אותה לשקופה. איש לא חשב למשל קודם לכן לקשור בין הממוארים שכתבו מטופליו של פרויד ולהציע קריאה מחקרית משותפת העומדת על קווי הדמיון והשוני שבהם; נקודת המוצא של מחקרי היא אפוא שבקשר ההיסטורי ההדוק והאינטימי שמקיימת הפסיכואנליזה עם הכתיבה קיימת נטייה להתעלם מהבעייתיות הנובעת מכך שתיאורי המקרה, אשר מהווים את החלון העיקרי לעשייה הטיפולית, נכתבים בידי מטפלים בלבד. ברצוני להציע כי ספרות הנכתבת על ידי מטופלים ממוקמת מאז ומעולם בשוליים של הספרות הפסיכואנליטית, ושוליים אלה הם מרכז עניינו של הספר שלפניכם - יחסי כלפי ספרות זו יהיה על כן כאל ספרות מינורית, בעקבות ז'יל דלז ופליקס גואטרי, שטבעו את המונח בכתיבתם על ספרותו של קפקא. שאילת מושג זה מתחום חקר הספרות נועדה להאיר את הממואר של המטופל כערוץ ביטוי לקולות שהושתקו והודרו מן הספרות הקאנונית.


הקורפוס המשמש כאן אינו קורפוס אקראי של כתבי מטופלים אלא מקבץ של טקסטים אוטוביוגרפיים שכתבו מטופליו של פרויד. הטקסטים נכתבו במהלך שני עשורים, כולם לאחר מותו של פרויד וכולם על ידי מטופלים זרים - לא אוסטרים - שעזבו את סביבתם הטבעית ואת שגרת חייהם והגיעו במיוחד לווינה על מנת לעבור אנליזה אצל פרויד. האסופה מונה שישה ספרים, ובין הכותבים ישנם רופאים אמריקאים, משוררת ובן אצולה רוסי שבהמשך הפך לגולה בווינה; הם הגיעו לפרויד בתקופות שונות ועברו תהליכים אנליטיים שונים למשך פרקי זמן מגוונים. גם זמן הכתיבה וסגנונה מובחנים: חלק מן הספרים נכתבו בעת האנליזה כיומן שעוּבד בדיעבד לממואר וחלקם נכתבו רק עשורים רבים לאחר מכן, חלק מן הממוארים מנסים להיצמד לכתיבה עובדתית אובייקטיבית לכאורה, כמעין ניסיון חיקוי של ז'אנר תיאורי המקרה, וחלקם זונחים את האירועים הממשיים בשאיפה ליצור יצירה פואטית. אפילו בין ארבעת הרופאים ממוצא אמריקאי, המקיימים קווי דמיון ביניהם, שכן כולם הגיעו לפרויד במטרה לעבור אנליזה דידקטית לקראת הכשרה בתחום, ישנם הבדלים בולטים: רמת ההזדהות שלהם עם הדיסציפלינה החדשה שונה, וכך גם יחסי ההעברה שנוצרו עם פרויד. שניים מהם הגיעו מהעיר ניו יורק, בנים למהגרים יהודים ממזרח אירופה, והשניים האחרים היו בנים למשפחות חוואים נוצריות מדרום ארצות הברית.


אחת החוויות המרכזיות שלי כקוראת בטקסטים הללו וכמטפלת באוריינטציה פסיכואנליטית היא זיהוי השונות שלהם ביחס לספרות הפסיכואנליטית הקאנונית וההתבוננות האחרת שהם מציעים ביחס לסיטואציה הטיפולית; הטקסטים שאציג כאן מזמינים אותנו לאמץ מבט אחר על הפסיכואנליזה מזה שאנו מורגלים בו. הקריאה בממוארים כרוכה אפוא במאמץ הקשור בשונות, כך שמתחדדת אפוא גם מידת ההרגל שבה נהגנו להתבונן בסיטואציה הטיפולית דרך עיניו של המטפל, והנה דרך נקודת מבט זו נלמדים הסיטואציה הטיפולית ותהליכים טיפוליים ומזוהות שאלות אבחוניות, התפתחותיות ומהותיות על נפש האדם והאפשרות לחולל בה שינוי.


קריאת ממוארים שכתבו מטופלים מחדדת הבנות ביחס להטיות שיצר המצב הקיים, ובו את תיאורי המקרה כתבו רק המטפלים. כשחושבים על כך נחשף המצב הפרדוקסלי שבו הפסיכואנליזה, העסוקה כל העת בחילוץ קולותיהם הדוממים של המטופלים, למעשה משתיקה את קולותיהם בספרות המקצועית; שכן למרות תרומתן הרחבה של מגמות התייחסותיות בפסיכואנליזה בת־זמננו, הטוענות לקשר הדדי אם גם לא סימטרי בין מטפל למטופל, הרי הספרות המקצועית נותרה במידה רבה שמרנית שמרנית וחד־צדדית. על אף הלך־הרוח העכשווי, הטוען לחשיבות המפגש ההדדי בין נפש לנפש כתנאי המאפשר טרנספורמציה נפשית, אנו נוכחים כי גם היום בספרות הפסיכואנליטית רק סובייקט אחד מתוך השניים המשתתפים מחזיק בסמכות (authority) להתמקם כמחבר (author).


האם יש תרומה ממשית באיסוף של ממוארים שנכתבו בידי מטופלים, במקרה זה מטופלי פרויד, ובניסיון לקרוא אותם יחד קריאה מחקרית? סיפורי טיפול מעניינים אמנם נכתבו על ידי מטופלים, בין אם כממוארים העוסקים במטפל אהוב או במסע טיפולי מכונן ובין אם כאוטוביוגרפיות רחבות־היקף שתהליכים טיפוליים נשזרים בהן. עם זאת, ספר זה אוסף לראשונה את כל ספרי הממואר שנכתבו על ידי מטופלים של פרויד ומתבונן בהם כאסופה מובחנת. הערך הטמון בכך רב - ראשית, זוהי הזדמנות להתחקות אחר ראשית ימיה של הפסיכואנליזה, שכן המטופלים הכותבים היו, כאמור, אנשים שהתקבצו בווינה ממקומות שונים בעולם למען מטרה אחת בלבד: לפגוש את פרויד ולהיחשף לרעיונותיו המקוריים. הם מספרים על המפגש הראשון שלהם עם פרויד, בדרך כלל באמצעות קריאת כתביו, ועל ההרגשה, שליוותה את הקריאה, כי עולם חדש נפתח בפניהם, דרך חדשה שטרם נכבשה, ובעקבותיה חשו משיכה עזה להגיע לווינה ולספק את סקרנותם, חדורי תקווה לאופקים חדשים - אישיים ומקצועיים - שייפתחו בפניהם. שנית, האסופה מתארת בפרטנות כתיבה של סיפורי טיפול של מי שהיו באנליזה אצל הפסיכואנליטיקאי הראשון והמפורסם מכולם, שכתיבתו מהווה חלק בלתי נפרד מקורפוס ההגות המודרני, שלא לומר מצע מכונן של הגות זו.


ספרות מינורית מלוּוה מעצם הגדרתה בתהליכים חתרניים של הנכחת השולי, המושתק והמוחלש, כשם שכותבים דלז וגואטרי: "לכתוב כמו כלב שחופר לעצמו בור, כמו חולדה שחופרת לעצמה מחילה. וכך למצוא את נקודת התת־התפתחות שלו עצמו, את הניב שלו, עולם שלישי משלו, מדבר משלו" (דלז וגואטרי 2005 [1975], 49-50). אני מבקשת להתבונן בכתיבה של מטופליו של פרויד כספרות מינורית, כאקט אמיץ ואף חתרני של הנכחת קולות מושתקים הן במובן הפסיכואנליטי והן במובן הטקסטואלי־ספרותי; חתרנות זו איננה פועל יוצא של מעמדו הקאנוני של פרויד בלבד, אלא גם של ההעזה להפוך ממטופלים סבילים לכאורה לכותבים אקטיביים המתעדים תקופה שבה הפסיכואנליזה הייתה סמכותנית וחד־כיוונית הרבה יותר מכפי שהיא היום.


כוונתי להציע שתי נקודות מבט חדשות: ראשית, ברצוני לטעון למובחנות הכתיבה של המטופלים כקורפוס נפרד בספרות הפסיכואנליטית ובספרות הממואר, אשר מובחנותו דורשת התבוננות ייחודית. שנית, ברצוני להתבונן על אסופת הממוארים של המטופלים כעל "ספרות מינורית" אשר נדחקה הצידה נוכח הקורפוס המז'ורי של הכתיבה הפסיכואנליטית, ספרות המנסה לתת במה לקולות שסוננו ואף הושתקו על ידי הקול הקאנוני. קולו הספרותי של המטופל סבל אפוא מאילמות כפולה, שכן לא זו בלבד שהושתק אלא ששתיקתו מעולם לא קיבלה הכרה או ייצוג.


הקריאה באסופה זו מתאפיינת בהיותה קריאה בדיעבד על תקופות היסטוריות בפסיכואנליזה - התפתחויות רבות התחוללו במשך השנים בהבנת מושגי יסוד בטיפול הדינמי והפסיכואנליטי, בחקר יחסי ההעברה, בתפישת יחסי הכוח, במעמד האישה, בחקר האמת ועוד, וכן זוהי קריאה פסיכואנליטית־ספרותית, ומטבע הדברים גם אישית. לאורך השנים למדתי להכיר עד כמה חקר שורשיה של הפסיכואנליזה אחוז בדמותו של זיגמונד פרויד, בחשיבתו, בחייו, וספוג במוטיבציות עמוקות לפענח את כל אלה; הדבר ככל הנראה קשור לאישיותו העזה ולכתיבתו רבת־הרבדים, שניצוצות של גאונות שזורים בה.


גם לי כחוקרת יש את הפרויד שלי, על היבטיו הסמכותיים והרכים, על נדיבותו וקשיחותו. איני מבקשת לטעון לקריאה אובייקטיבית באסופה הנוכחית, אם בכלל קריאה מסוג זה אפשרית; מחקרי מבוסס על קריאה מעמיקה של אסופת הממוארים, שאותם קראתי כמטפלת וכמטופלת באוריינטציה פסיכואנליטית וכחוקרת של הפסיכואנליזה. נתתי לרשמיהם של המטופלים ששכבו על ספתו של פרויד לפני כמאה שנים לפעול בי ולעורר אותי לדמיון ולחשיבה, ובתוך כך ניסיתי שלא ליפול בשתי מלכודות מרכזיות: נזהרתי שלא להיכנס לעמדה שיפוטית כלפי מי מהדמויות, פרויד או מטופליו, ונזהרתי שלא לנסות להציע את עצמי כמטפלת טובה יותר מפרויד עבור הכותבים. כמו בכל יחסי העברה, הפיתויים לביטויים בפעולה מסוג זה קיימים, מעין הזמנה לשפוט או להפעיל אינטואיציות טיפוליות בקרב הקורא; השתדלתי להותיר את המרחב הטקסטואלי פתוח ככל שניתן, כך שהקריאה בספר תאפשר להתרשם ולדמיין, הפלגה שכל ספרות ראויה לה.


וכעת תודות לאנשים יקרים שללא עזרתם ספר זה לא היה נכתב - ראשית, ברצוני להודות למנחים היקרים שלי מאוניברסיטת חיפה, פרופסור ורד לב כנען מהחוג לספרות עברית והשוואתית ופרופסור עמנואל ברמן מהחוג לפסיכולוגיה; שניהם היו מוריי מראשית דרכי האקדמית, התמזל מזלי. הם משמשים עבורי מקור בלתי נדלה של חוכמה, אנושיות ותעוזה לאורך השנים. ורד לב כנען ליוותה אותי במסירות בנפתולי המחקר ההגותי, דרכה למדתי את רזי השהייה במרחבים הטקסטואליים ואת היכולת לפנות אל הטקסט באהבה ובמסירות. עמנואל ברמן, בגישתו הדיאלוגית הייחודית, העשיר אותי בשפע של ידע, נקודות מבט והשקפות עולם, תמיד בהקשבה פתוחה ורעננה. ברצוני להודות לפרופסור דנה אמיר, המנחה הנפלאה שלי במחקר הפוסט־דוקטורט, על הליווי ארוך־השנים ועל היותה תמיד קול זך ובהיר. תודה לד"ר מיכל בן־נפתלי, מעיין צלול וחד־פעמי של אמת והעזה. אני מודה למכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת־זמננו באוניברסיטת חיפה, שבו אני משמשת כעמיתת מחקר, על הליווי והתמיכה. ברצוני להודות להוצאת ראוטלדג' ולעורך, פרופסור פיטר רודניצקי, שיזם וקידם את הוצאתו לאור של הספר בגרסתו האנגלית באמונה ובתבונה (Tzur Mahalel 2020). תודה מקרב לב להוצאת רסלינג מלאת הסקרנות על הזמנתם הנדיבה לפרסם את ספרי בסדרת "נרקיסוס", לעורכי ההוצאה ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני, לעורך הסדרה ד"ר ענר גוברין ולעורכת הלשון אלה גולן.


תודה לפרופסור לואיס ארון ז"ל על כתיבתו מעוררת ההשראה ועל האמון שהביע במחקר שלי. ברצוני להודות למורתי המנוחה פרופסור ביאטריס פריאל שהנחתה אותי בעבודת התזה, קראה עימי את פרויד, הכירה לי את מושגי היסוד של הפסיכואנליזה והראתה לי את מארג ההקשרים המרתק שיוצרת הפסיכואנליזה עם הספרות.


רעיונותיי הוצגו לאורך השנים במסגרת סמינר מחקר בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה ובסמינר המחקר הבין־תחומי בפסיכואנליזה של הפקולטה לחינוך במוסד זה, ואני מודה לחבריי במסגרות אלה על החברוּת, ההקשבה והחשיבה המעמיקה: ד"ר רקפת אפרת לבקוביץ', ד"ר נחמי הכהן, סלין מרודס, שני סמאי, ד"ר עינת פלדחי, ד"ר גיא פרל.


תודה לתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן על התמיכה בהוצאת הספר.


ברצוני להודות למטופליי ולתלמידיי לאורך השנים, שמפרים אותי לחשיבה ולרגש.


תודה לד"ר ג'רי וולקינסון, ליגאל חיימוב ולקלאודיה גרפונקל.


תודה לאריאלה בהלול־דיאמנד, אשת ספר וחינוך אהובה.


תודה להוריי האהובים, נאוה ודוד מהלאל, ולאחיי, עדי ועמית.


לזכרם של סביי וסבותיי שתמיד איתי, דנה מיכאל וגילה (לבית שרייבר), מהלאל שחר ואהובה (לבית בושמיץ).


ולבסוף, תודה לבן־זוגי אלעד ולילדינו איתמר, טליה ויעל - לכם מוקדש הספר, שכן אתם עבורי אדמה, שורשים ורקיע. תודה על אהבתכם, כל יפי העולם נמצא בה.