“ללא ספק הספר החשוב ביותר שנכתב בשנת 2022 (ואנחנו רק בינואר 22'!). הספר מעניק תיעוד עמוק ורחב של מאחורי הקלעים בצוות המשא ומתן ומדיניות החוץ של הנשיא טראמפ בראשות חתנו ויועצו הקרוב ג'ארד קושניר ואיך הם ניסו לעשות את "עסקת המאה" שתשנה את המזרח התיכון לעד. מה שנראה לרבים בזמן אמת כשינוי המדיניות הקיצוני של יחסי החוץ והביטחון של ארה"ב הוביל להכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית אליה, הכרה ברמת הגולן כחלק מישראל, חיסול מנהיג דאעש אבו בכר אל-בגדאדי, חיסול מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, יציאה מהסכמי הגרעין עם איראן והסכמי שלום היסטוריים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן.

ברק רביד מוכיח שהוא אחד מן העיתונאים הטובים בישראל ומצליח לגלות מידע רב ולראיין את בכירי המדינות שמככבים בספר. דונלד טרמאפ, ג'ארד קושניר, אבי ברקוביץ', ג'ייסון גרינבלט, דיוויד פרידמן, בנימין נתניהו, יוסי כהן, מאיר בן שבת, אבו מאזן, מוחמד בן זאיד ואחרים הם גיבורי הספר אשר כל אחד בחלקו תרם לשינוי המזרח התיכון למה שהוא היום. הספר מתאר במדיוק את האינטרסים אשר מובילים את כל אחד מן הצדדים ואילו מערכות יחסים התקיימו בחדרים הסגורים ואיך שבירת המשוואה של שלום עם הפלסטינים ולאחר מכן שלום עם העולם הערבי הוביל לפריחה ביחסי החוץ של ישראל עם העולם הערבי.”

“ספר בהחלט טוב ומעניין. חושף הרבה מאחורי הקלעים ומכיר לקורא דמויות שלא מופיעות בדרך כלל בעיתונות או בפומבי והעשייה שלהם לטובת השגת הסכמים עבור המדינה. מלמד ומאיר עיניים על האופן שבו מתנהלים משאים ומתנים. הוא חושף גם את מערכת היחסים הרעילה בין טראמפ לביבי -אם כולם חשבו שטראמפ הוא מעריץ גדול של נתניהו מראה לנו רביד בראיון יוצא דופן עם הנשיא לשעבר - מה הוא באמת חושב על ביבי. מאחורי הקלעים של ההסכמים עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן - שווה בהחלט.”

“בספרו "השלום של טראמפ" (הוצאת ידיעות ספרים, 2022) תיאר העיתונאי והכתב המדיני ברק רביד את התהליך שהביא לבסוף לחתימת הסכמי אברהם בין ישראל, שבמסגרתם התקיימו תהליכי נורמליזציה בין ישראל לשורה של מדיניות ערביות. בספר הציג רביד מספר טענות מרכזיות. ראשית, כי "בניגוד לאידיליה שהוצגה לדעת הקהל בארצות הברית ובישראל, היחסים בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו לא היו טובים. כמו ביל קלינטון וברק אובמה, גם טראמפ הגיע למסקנה שנתניהו אינו מעוניין בשלום עם הפלסטינים וסיים את כהונתו בתחושת תסכול וכעס כלפיו" (עמוד 13). לתפיסתו, "הסכמי אברהם בין ישראל למדינות המפרץ והסכמי הנורמליזציה עם מרוקו וסודאן היו פריצת הדרך הגדולה ביותר בתהליך השלום במזרח התיכון ב־25 השנים האחרונות" (עמוד 13). ההסכמים אלו כתב, לא היו מגיעי לכדי מימוש לולא המדיניות שבה נקט הנשיא טראמפ במזרח התיכון.

טראמפ, כתב רביד, "היה הנשיא המפלג ביותר בתולדות ארצות הברית, ומורשתו תישאר לעד מוכתמת באירועי המתקפה של תומכיו על גבעת הקפיטול – מעוז הדמוקרטיה האמריקאית – שבועיים לפני שסיים את תפקידו. אבל כמו במקרים רבים אחרים, כשבוחנים את כהונת טראמפ מקרוב מגלים שהיא אינה עשויה מקשה אחת. מורשתו של הנשיא מורכבת יותר והיא כוללת גם את הסכמי אברהם, שהיו אולי ההישג הגדול ביותר שלו בתחום מדיניות החוץ. היושר האינטלקטואלי מחייב גם את שונאיו וגם את נאמניו להכיר בכישלונותיו ובהישגיו" (עמוד 13). הדבר חל גל גם על ראש הממשלה נתניהו, "שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, פילג את העם, הפיץ שנאה והסתה ופורר את המרקם הדמוקרטי של ישראל. מנגד, היו לו גם הישגים –
תהליך הנורמליזציה עם מדינות ערב שאותו הוא הוביל מאז 2009 הוא, אולי, הבולט שבהם" (עמוד 14).

ההסכמים לא נולדו בחלל ריק אלא על רקע שני תהליכים מרכזיים, העימות המסלים עם איראן והאפשרות שישראל תספח שטחים נרחבים מהגד המערבית. איראן השכילה לנצל את חוסר היציבות האזורי שהחל באביב הערבי על־מנת להתפשט ולהתבסס מערבה, הן בעיראק, הן בתימן, והן בסוריה, והיא מפעילה במרחבים אלו את כוח אל־קודס, ארגוני פרוקסי כמו חזבאללה ומיליציות פרו־איראניות.

כחלק מהמערכה בין המלחמות (מב"ם) ישראל מנהלת בסוריה מערכה שמטרתה לסכל את הצטיידות חזבאללה בנשק איכותי ומדויק, הרחקת נוכחות הצבאית האיראנית מסוריה ומניעת התבססות של תשתיות טרור בגבול רמת הגולן. למן 2018, למרות הנוכחות הרוסית, חל שינוי במדיניות הישראלית. הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, אמר אז למקביליו האמריקניים "שהחלטנו להילחם בכוח 'קודס' ולשבור להם את העצמות" (עמוד 142).

המערכה נוהלה בעיקר בחשאי עד לבוקר ה־10 בפברואר 2018, במהלכו השמיד מסוק קרב של חיל האוויר כלי טיס בלתי־מאויש איראני שחדר מסוריה לשטח ישראל. כפעולת גמול תקף חיל האוויר את הבסיס שממנו שוגר כלי הטיס. "במהלך התקיפה נפגע מטוס קרב ישראלי מטיל נ"מ סורי והתרסק בשטח ישראל – לראשונה זה עשרות שנים. בתגובה השמיד חיל האוויר חלק גדול ממערך ההגנה האווירית של סוריה" (עמוד 142). כתוצאה מתקיפות חיל האוויר נהרגו כ־25 חיילים סורים ופעילים איראנים. מערכות הנ"מ היו מתוצרת רוסית. המערכה שניהלה ישראל כנגד איראן הסלימה.

התהליך השני היה הסיפוח. "כל העדויות שאספתי והמידע אליו נחשפתי במהלך כתיבת הספד מצביעים על כך שיוזמת הסיפוח של נתניהו היתה רצינית ואמיתית. ה־1 ביולי היה מבחינת נתניהו תוכנית עבודה – ולא סחריר. היוזמה נבלמה בינואר 2020, ונתניהו היה נחוש ליישמה חצי שנה לאחר מכן. הוא ראה במהלך גם אמצעי לגיוס פוליטי של מחנה הימין – וגם דרך להגשמת מורשתו המדינית״ (עמוד 232), כתב רביד.

בינואר 2018, שבוע לפני נסיעתו לפגישה עם הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, "כינס נתניהו את הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש השב"כ נדב ארגמן וראש המוסד יוסי כהן לדיון סודי. הוא עדכן אותם על האפשרות שהממשלה תקדם החלטה על סיפוח חלקים בגדה המערבית מיד אחרי הצגת תוכנית טראמפ, והורה להם להיערך להסלמה ביטחונית. בצה"ל ובשב"כ הזהירו מההשלכות השליליות של המהלך, אבל נתניהו דחה את הדברים על הסף. "ראשי מערכת הביטחון לא קובעים מדיניות. הם אמורים לשרת את המדיניות של הממשלה הנבחרת", אמר נתניהו בפגישה עם כתבים באותם ימים, חרף העובדה שעמד בראש ממשלת מעבר שכיהנה כבר שנה בלא מנדט מהציבור" (עמוד 79). כשקוראים את הדברים קשה שלא להתקומם על התהליך העקום, שלא לומר שגוי, שהתבצע. שרי הביטחון והחוץ, הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגבי אשכנזי, מודרו מהתהליך.

אך הסיפוח לא התרחש לבסוף, מכמה סיבות. הראשית שבהן "ההתנגדות של שר הביטחון, בני גנץ, ושל שר החוץ, גבי אשכנזי, ליוזמת הסיפוח. כאשר מנקים את רעשי הרקע, עמדות הצדדים ברורות: נתניהו מתנגד לפתרון שתי המדינות וכראש ממשלה חתר לפתרון הסכסוך באמצעות חיסול מדיני של התנועה הלאומית הפלסטינית. גנץ ואשכנזי תומכים בפתרון שתי המדינות והחזיקו בתפיסת עולם שחותרת לפתרון הסכסוך באמצעות בסדר מדיני עם התנועה הלאומית הפלסטינית״ (עמוד 232). וטוב שכך. ולכן, קשה לטעון שהדבר אירע מבלי שישראל תצטרך לוותר על שטח. במקומו הונע תהליך נורמליזציה עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן.

הספר של רביד מעניין לקריאה אך סובל מחולשה אחת והיא הנטייה של מחברו להציב עצמן בלב האירועים, משל היה הספר "השלום ואני", ואין מדובר בכתב ופרשן מדיני שביקש לתאר תהליך מדיני מוצלח. הדבר פוגם בספר וחבל כי מלבד זאת מדובר בתיאור של מציאות גיאופוליטית סבוכה ועכשווית שהניבה תהליך מדיני חשוב מאין כמותו.”