אני אוהב ספרי שוליים, כבר אמרתי את זה, לא? האם זה מפני שאני מתנשא? (אפשרות סבירה בהחלט) אולי זה מפני שאף פעם לא נמניתי על המקובלים שבמרכז הבמה אלא דווקא על אלה הנחבאים בקרן זווית? או שאולי מפני שדרך השוליים ניתן לראות באופן הברור ביותר את המרכז? אמרתי כבר שאני יותר טוב בשאלות מאשר בתשובות, לא?
"קול הרעם." של <mark>אורי יואלי</mark> הוא ספר שוליים מכל היבט אפשרי, הספר קטן פיזית, ניתן לכסות אותו בכף יד אחת, הנ

יש כל מיני סוגים של היסטוריה: יש את ההיסטוריה הקלאסית, היסטוריה של מלכים וכובשים, של מלחמות, קרבות, גבולות שעברו ממקום למקום, זהב שהעביר ידיים, מה שנקרא היסטוריה של גברים לבנים ומתים. יש היסטוריה של היום יום, לא היסטוריה של נפוליאון אלא דווקא של הטוראי בצבא של נפוליאון, כי כמו שאמר טולסטוי בצדק, לא נפוליאון כבש את רוסיה, אלא צבא הצרפתים, האנשים הפשוטים הם אלו שכבשו את רוסיה, (אבל לא את עכו כידוע).

הספר 'חייבים לדבר על הרבי", מאת <mark>אורי יואלי</mark>, הגיע אלי אחרי תקופה די ארוכה ומעצבנת של ספרים שהתחלתי לקרא ולא טרחתי להמשיך. זהו הספר השלישי של אורי שאני קורא וכמו כל מה שקראתי ממה שכתב, מדובר בממתק.
"סיפורו של רחוב קטן בין יפו לתל אביב.", מתאר את ההיסטוריה של אזור השוליים, אי שם בין דרום פלורנטין לצפון יפו, ואם נדייק יותר הוא מתאר את ההיסטוריה של רחוב "הרבי מבכרך" שהוא גם מקום מגוריו של אורי.
הספר