הכרך השני נחתם בזיכרוני, והנה מגיעה לה נקודת מפנה בחיי.

אך לפני שאנסה לתארה, אנסה להגדיר תחילה את מהות המושג "שלמות" במושגינו אנו.
יש מבינינו האומרים, כי רק האלוהים מושלם ותו לא. יש אחרים, היכולים לתאר פיסת תרבות, שצורתה יכולה להתהוות כמוזיקה, סיפור או הצגה, כדבר מושלם. מה מניע את אותם הבריות, לפלוט מושג כל כך חתום וכל כך גראנדיוזי, לאוויר העולם? אם כן, התשובה נעוצה באופן תפיסת האדם לגבי עצמו.

וואו איזה ספר!

נתחיל בזה שהיום כבר לא כותבים ספרים כאלה, וזו הסיבה העיקרית שאני ממעט לקרוא ספרות עכשווית, אין לי ספק שאני מפספס דברים טובים פה ושם, אבל, האמינו לי שאני מרוויח יותר משאני מפסיד.

בספר דרים אלה לצד אלה דמויות גדולות מהחיים, נשגבות ממש, כמו ההגמון מיריל של דיניה, לצד דמויות תלושות, אומללות, מהסחי של החברה. ז'ן ולז'ן הוא אחד הגיבורים הספרותיים המפעימים והמורכבים ביותר שנכתב אודותם

תענוג של קריאה. קראתי את הספר בנערותי כנראה בגרסה המקוצרת של הוצאת כתר לנוער, לא זכור לי שהתלהבתי ממנו כך בזמנו. בשבועיים האחרונים הספר הזה ריתק אותי אליו. אני אוהב רומנים תקופתיים המתרחשים בימי הבניים, כך שהחיבור לסיפור היה מיידי. <mark>ויקטור הוגו</mark> (1802-1885) כתב את הספר הזה כשהיה בן 29, די מדהים בהתחשב במורכבות העלילה ואייכות הכתיבה. הסיפור מתרחש בשנות השמונים של המאה ה-15 בפריז.
הוגו מתאר יפה את ה

אהבה ממבט שני, זה מה שקרה לי עם <mark>ויקטור הוגו</mark>.
על הוגו שמעתי כבר מזמן. גם על עלובי החיים ועל הגיבן מנוטרדם. אבל אף פעם לא התחשק לי לקרוא אותו – אולי בגלל הכריכות המבאסות, אולי בגלל השמות הרדודים, אולי כי קראתי את התקציר בגב.
אבל יום אחד החלטתי שהוגו שווה קריאה. בגלל עוביו המשמח של עלובי החיים, ובגלל שהגיע הזמן שאבדיל בין <mark>ויקטור הוגו</mark> לבין ויקטור פרנקל. לא יעלה על הדעת שכל חיי אצטרך להשקיע עוד עשרים

לעלובי החיים הגעתי בדרך מאוד לא שגרתית: דרך קומדיית מצבים טלוויזיונית. הסדרה שאני מדבר עליה, "המקום הטוב", מתעסקת רבות בשאלת גיהינום-גן עדן, ובהבדלים בין טוב לרע - כל זה תוך הומור מטופש ומשובח כאחד, ועלילה סוחפת. באחד הפרקים אחד השדים מהגיהינום מקריא בנונשלאנטיות מוחלטת את חוות דעתו על הספר "עלובי החיים", אותה נדרש לכתוב במסגרת שיעורי פילוסופית המוסר שהשתתף בהם בתקווה להימנע מעינוי נצחי (הפרטים מס

בחרדת קודש, אחרי קריאה רציפה של כמה ימים, אחרי מתח גדול, אחרי קצת דמעות והפסקות הכרחיות שנועדו בעיקר כדי לתת זמן למוח לעכל את הסיפורים הקשים והמרגשים הרבים שיש בספר זה, אני ניגש, בדחילו ורחימו, לכתוב מעט מאד על ספר מקסים זה, שזכאי לדעתי לשישה כוכבים (לחמישה כוכבים רגילים ועוד כוכב זהב).
זהו ספר שנכתב לפני כ 165 שנים בצרפת על ידי סופר גאוני, <mark>ויקטור הוגו</mark>, "שזכה" לאחר מותו ללוויה הגדולה והמפוארת ורבת

עלובי החיים הוא רומן משנת 1862 מאת הסופר הצרפתי <mark>ויקטור הוגו</mark> ועלילתו מתרחשת בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19. הספר עוסק בטבע האדם בקשיי החיים ובשאלה על משמעות החיים, העלילה עוקבת אחרי דמותו של ז'אן ולז'אן ואחרי ההתפתחויות בצרפת של המאה ה19 ותוך ביקורת חברתית על תופעת העוני ויחסה של החברה הצרפתית לעניים ולמסכנים, ומבחינה זאת הרומן עלובי החיים משתייך לסוגת הרומן ההיסטורי בדומה ליצירה נוספת של ויקטור

את הביקורת על הספר הזה של <mark>ויקטור הוגו</mark>, אני חייב להתחיל עם סיפור אישי. במשך שנים ארוכות הייתי חבר בארגון אמנסטי. למען הדיוק הייתי חבר בארגון פעולה דחופה – UA (Urgent Action) שהוא תת ארגון של אמנסטי. אמנסטי מתנגד כמובן לעונש המוות ומטרת UA היא לפעול להצלת נידונים למוות וכן לפעול למען אסירים פוליטיים אשר נעצרו רק עקב דיעותיהם הפוליטיות ללא כל הפרות של החוק או פעילות אלימה מצידם. הייתי פעיל בתקופה בה

פלאש בק-כיתה ב',טיול ראשון לחו"ל.חבורה של ארבעה ילדים בגילאי 7,8, ו-12 מטיילים עם ההורים ברחובות פריז.אני זוכר שהיינו במגדל באייפל,ואז משמה לקחנו סירה ושטנו על הסן עד לכנסיית נוטרדאם.אני זוכר את הרחבה הגדולה מול הכנסייה,זה היה בשעות אחר הצהריים.היו הרבה יונים,ובתור ילדים נהנו לרדוף אחריהם ולגרום להם לעוף.היו שמה זוג זקנים צרפתיים,עם פנים חמוצות שעשו לנו "נו נו נו" ונתנו לנו לחם להאכיל את היונים.אנ