פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1913 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-9 חודשים דוד מוטי אודי
הפעם הראשונה שפגשתי את דוד מוטי הייתה כשהייתי בן 5 וחצי. חזרתי מהגן והוא ישב על מעקה הבטון בכניסה לבניין שגרתי בו. הוא לבש מעיל קרוע ומכנסי ג'ינס מטונפים וחסרו לו שיניים, וזקן בן חמישה חודשים שצמח בצורה לא אחידה עיטר את פניו המלוכלכות. היה לו פרצוף חצי שמח וחצי עצוב והוא הזכיר לי תמונה של ליצן שהייתה תלויה בכניסה לגן איפה שכל הילדים תלו את התיקים והמעילים שלהם. נעמדתי מולו והסתכלתי עליו, הוא נופף לי בידו לשלום וחצי הפרצוף העצוב שלו הפך לשמח. התחלתי ללכת לכיוון הכניסה ומידי פעם עצרתי כדי להסתכל עליו. ואז עליתי את כל המדרגות עד לקומה השלישית תוך שאני סופר עד עשרים כי זה המספר הכי גבוה שידעתי להגיע אליו בספירה. חלפתי על פני הדלת של משפחת מקלברג והדלת של משפחת שרוני, ועליתי לקומה האחרונה ונכנסתי הביתה בלי לדפוק בדלת.
האוויר בבית חדר אל תוך הנחיריים שלי בזווית משונה וראיתי את אבא יושב על הספה המשובצת בסלון וגוזר תמונה מהעיתון. ביום רגיל אבא שלי לא היה חוזר מהעבודה לפני שבע בערב, ולפעמים אם אימא ואבא היו מדברים מהר ובקול רם בבוקר לפני שהם העירו אותי, אז לא הייתי רואה את אבא בכלל. לפעמים עד יום שבת כשהוא היה מעיר אותי משנת הצהריים ואומר קום כבר כמה אתה ישן נוסעים לראות את המשחק, והיום הם חייבים לנצח אחרת אין להם סיכוי לקחת אליפות.
אבא סיים לגזור את התמונה מהעיתון והוא הכניס אותה למגירה של השידה שעמדה ליד המיטה בחדר השינה וחזר לשבת על הספה. אימא יצאה מהמטבח וחייכה אליי מבלי לבדוק אם נדבק לי בוץ בנעליים ומבלי לקרוא לי לאכול. היא לא קראה לי גם אחרי שנכנסתי לחדר והתיישבתי עם הנעליים על השטיח ומשכתי את מגירת הצעצועים ופיזרתי את מערכת כלי הקרקס שסבתא קנתה לי ליומולדת על הרצפה. אחרי די הרבה זמן ואחרי שהתייאשתי מלנסות ולהוציא את הסוס הוורוד מכלוב הפלסטיק שהוא היה כלוא בו, אימא ואבא נכנסו לחדר והתיישבו על המיטה שלי. אימא שאלה את אבא אז איפה נשאיר אותו, ואבא אמר שלא תהיה ברירה אלא לקחת אותי איתם ואימא אמרה שזה רעיון גרוע כי אני יכול לשאול איפה יורם או לקפוץ בשמחה על סבתא, ובכלל למה לקחת ילד בן חמש למקום שכולם בוכים ומשתוללים שם. לא הבנתי, אבל הסתכלתי על אבא ואמרתי לו שאימא צודקת והוא חייך והשפיל את מבטו, ואז אימא אמרה לי שיורם מת אתמול בבוקר. שירו בו מחבלים כשהוא נסע בג'יפ שלו בצבא. יורם היה אח של סבתא שלי ונזכרתי שבחופש הגדול הוא הרים את ליאור מהמרפסת ביד אחת וכשאני בקשתי שהוא ירים גם אותי, הוא אמר שאין לו כוח וכבר כואבת לו היד, אבל בערב של אותו היום כשהלכנו לחתונה, הוא הביא לי גלידה מכוס מקושטת ולליאור הוא בכלל לא הציע. ואז שמענו דפיקה בדלת והאיש המלוכלך שישב בחוץ נכנס אלינו הביתה והתיישב בסלון והניח את הרגליים שלו על השולחן ואימא לא העירה לו ולא צעקה עליו. אם אני הייתי עושה את אותו הדבר הייתי חוטף מכה בטוסיק והיא הייתה מכבה לי את הטלוויזיה ושולחת אותי לחדר. אבא גם לא התייחס אליו רק הדליק לו את הסיגריה שהייתה תלויה לו על השפתיים והלך להתקלח.
אימא מי זה? אני זוכר ששאלתי בארוחת הערב כשהנחירות של האיש המלוכלך הרעידו את הכלוב של שתי הכנריות שלי שהיה מונח על המדף מעל פינת האוכל. דוד מוטי אמרה אימא. הוא יישאר פה כמה ימים ואז הוא ילך. הוא אח שלך? שאלתי את אימא, והיא רק משכה בכתף ואמרה לי לסיים לאכול כי הגיעה השעה לישון.
התעוררתי באמצע הלילה ואור כוכבים סגול קישט לי את החדר. חרק ענקי עם חיוך מאוזן לאוזן נחת על המיטה שלי, נגעתי בו והוא התפוגג ונעלם. קמתי ונכנסתי לסלון. דוד מוטי ישב שם וקרא עיתון בחושך. נכנסתי לשירותים ואחרי שסיימתי לעשות פיפי נכנסתי לחדר של אימא ואבא. פסעתי לאט ובשקט ונעמדתי מול המיטה שלהם. השתעלתי בכוונה ואז עוד פעם אחת חזק יותר, ואימא התעוררה ושאלה אותי מה אני רוצה, ואמרתי לה שאני רוצה לישון איתם ואימא אמרה לי לזכור מה הבטחתי לה ולרחל הגננת, ואבא אמר נו תני לו ביום כזה הוא בטח צריך הרגשת ביטחון, ואימא הרימה את הקול ואמרה לו שלא יתערב ויהרוס את כל התהליך שהיא והגננת התחילו בו מאז סוף החופש הגדול ואמרה לי ללכת מיד לחדר ולישון. יצאתי מהחדר של אימא ואבא והסתכלתי על דוד מוטי שהביט בי חזרה וחייך. נכנסתי לחדר שלי ולקחתי את הכלוב עם הסוס הוורוד ונכנסתי למיטה וניסיתי לשחרר אותו ולא הצלחתי. אחרי כמה דקות שמעתי מישהו נכנס לחדר, זה היה דוד מוטי. הוא התיישב על הרצפה ליד המיטה שלי ושאל אותי מה אני עושה. הקול שלו היה נעים וחלק והוא הריח מעשן סיגריות ופרחים ירוקים. אמרתי לו שאני מנסה לשחרר את הסוס מהכלוב והוא לקח ממני את הכלוב יצא מהחדר וחזר אחרי כמה שניות עם סכין מהמטבח והחל לנסר את הסורג של הכלוב ואחרי זמן קצר הוא שיחרר את הסוס הוורוד מהכלוב ונתן לי אותו. עכשיו לך לישון, הוא אמר ויצא מהחדר.
בבוקר אימא פתחה את דלת הברזל של המרפסת ואור לבן של חודש נובמבר נשפך אל החדר. התעוררתי וביד שלי היה הסוס הוורוד המשוחרר, והכלוב השבור היה זרוק על הרצפה. אימא שאלה אותי למה שברתי את הכלוב ואמרתי לה שרציתי לשחרר את הסוס, ובלילה דוד מוטי עזר לי וחתך את הכלוב עם סכין מהמטבח ועכשיו הסוס משוחרר והוא בטח נורא שמח. אימא אמרה לי להפסיק לדבר שטויות ולקום מהר כי אנחנו נאחר לגן. הלכתי לכיוון חדר האמבטיה ובדרך ראיתי שדוד מוטי ישן על הספה המשובצת בנעלים ובמעיל הקרוע שלו. כשסיימתי לצחצח שיניים דוד מוטי התעורר וישב על הספה ומלמל לעצמו. כשהבחין בי חייך ושאל אותי איך קוראים לגננת שלי, אמרתי לו רחל והוא שאל אם אני אוהב אותה אמרתי לו שלא כל כך כי היא מפחידה אותי ולפעמים אם איזה ילד עושה משהו לא טוב היא מחטיפה לו סטירה. כאילו יש לה זכות אם היא לא אימא שלו. התלבשתי מהר וחזרתי לסלון והתיישבתי ליד דוד מוטי. אימא הספיקה להכין לי שוקו חם ולדוד מוטי קפה. הוא ליטף את השערות שלי ואמר שאני ילד חמוד וטוב. שאלתי את דוד מוטי איפה הוא גר והוא אמר לי שיש לו בית ענקי עם איזה מיליון חדרים ובכל לילה הוא ישן בחדר אחר והוא כבר חמש שנים גר בבית הזה ועדיין לא הספיק לישון בכל החדרים שבו. שאלתי אותו אם הוא מכיר את אלי חבר שלי, אבל אימא כבר יצאה מהחדר עם נעלי הבד הלבנות שלה ואמרה לי לרדת למטה ולחכות לה בחוץ.
כשהגעתי לגן הסתכלתי על התמונה של הליצן. הוא באמת דומה לדוד מוטי. תליתי את התיק ואת המעיל שלי על הקולב עם המדבקה הצהובה שהיה כתוב עליה את השם שלי. אחרי ריכוז הבוקר ואחרי שאני ואלי פיזרנו משחק זיכרון לגדולים על השטיח, סיפרתי לאלי שיורם אח של סבתא שלי מת, כי מחבלים ירו בו כשהוא נסע בג'יפ שלו בצבא. ואז אלי שאל אותי אם יורם היה חייל, ואמרתי לו שכן אז הוא אמר לי שלכל החיילים יש רובה אז למה אח של סבתא שלך לא ירה במחבלים בחזרה, ולא ידעתי מה לענות לו. ואז שאלתי אותו אם הוא מכיר את דוד מוטי. הוא איש כזה עם זקן ומעיל קרוע ומכנסי ג'ינס מלוכלכים ואתמול הוא בא אלינו וישן בסלון, ובלילה הוא בא אלי למיטה ושחרר לי את הסוס הוורוד מהכלוב. ואז אלי קם מהשטיח ואמר לרחל הגננת שאני מפחיד אותו עם הסיפורים שלי ובסוף יהיו לו סיוטים בלילה.
כשחזרתי מהגן דוד מוטי לא ישב על מעקה הבטון בכניסה לבניין שגרתי בו, וכשעליתי במדרגות וספרתי והגעתי עד עשרים ראיתי שהדלת של משפחת מקלברג פתוחה. נכנסתי לאט ובשקט לתוך הבית שלהם וריח של דגים באקווריום עמד בחדר. אדון יוסף, כמו שאימא קוראת לו, צפה בטלוויזיה מנומנם. התבוננתי בו ארוכות ואז השתעלתי והוא הפנה באיטיות את המבט שלו אלי וכשהבחין בי הזדקף במהירות ואמר היי מה אתה עושה כאן תסתלק מיד לפני שאני אכנס בך, לא זזתי מהמקום ושתי דמעות גדולות התנודדו לי בין האישונים לריסים. גברת נורית אשתו יצאה מהמטבח בידיים רטובות והסתכלה עלי ואמרה ליוסף למה אני צועק על ילד קטן שבסך הכול רוצה לבקר את השכנים שלו, ואז יוסף ריכך את הפנים שלו והרים את הגבות, או שאולי חייך, וקרא לי לשבת על הספה ונורית אמרה לי שהיא תביא לי גלידה שהיא בעצמה הכינה.
את הטלוויזיה בבית של משפחת מקלברג הקיפה ספרייה ענקית מלאה בספרים עבים שתמונות בשחור לבן ממוסגרות הסתירו את חלקם. הסתכלתי עליהן. הייתה שם תמונה של אישה זקנה עם מעיל פרווה עבה, ובתמונה אחרת זוג זקנים שמנים יושבים על כיסא, ומסביבם איש ואישה צעירים ושני ילדים קטנים. יוסף ראה שאני בוהה בתמונה הזאת וקם והלך לספריה והוריד את התמונה ואמר לי אתה רואה אותם, תוך שהוא מצביע על זוג הזקנים, אלה סבא וסבתא שלי, ואלה שני ההורים שלי ואחי הגדול. וזה בצד ימין הנמוך, זה אני. הוא נאנח והשתעל ואמר לי שאת כולם רצחו הגרמנים הנאצים ורק הוא שרד כי הוא היה כל כך קטן שהוא הצליח להסתתר בתוך תנור אפיה.
תגיד, הוא שאל אותי, לימדו אותך כבר על השואה, ולא הספקתי לענות כי בדיוק נורית נכנסה עם גביע גלידה ודובדבן אדום בקצה ואמרה ליוסף להפסיק כבר להפחיד את הילד עם הסיפורים האלה. תן לו שיגדל, תראה כמה הוא צעיר וטוב. ויוסף אמר לה שצריך לספר להם עוד שהם קטנים כדי שיגדלו ויתייחסו יפה לכל מי שחזר משם. סיימתי לאכול את הגלידה ושמעתי שמישהו הוריד את המים בחדר השירותים ונורית אמרה לי לעלות הביתה כי בטח אימא כבר דואגת נורא.
עליתי לקומה הרביעית ופתחתי את הדלת מבלי לדפוק, אבל היא הייתה נעולה. ואז אהרון השכן מהדלת הימנית יצא החוצה ואמר לי שהיום אני ישן אצלם כי אימא ואבא נסעו ללוויה של יורם. ומחר אני לא אלך לגן וסבתא שלי השנייה, זאת שאח שלה לא מת, תבוא לקחת אותי אליה. לא רציתי לישון אצלם כי הבן שלהם כל הזמן הרביץ לי ופעם הוא פינצ'ר לי את הכדור עם מסמר וסיפר לאימא שלי שאני עשיתי את זה, ואימא החטיפה לי מכות ושלחה אותי לישון מוקדם ולא ראיתי חבובות בטלוויזיה. התחלתי לבכות וצרחתי שאני רוצה את אימא וזרקתי את התיק שלי על הרצפה ורצתי למטה עד גן השעשועים וישבתי על הספסל מול המגלשה מאבן ובכיתי. ואישה אחת עם מטפחת ראש ועגלה של תינוק שאלה אותי אם איבדתי את אימא שלי והנדתי בראש שלי והיא המשיכה ללכת. ואז ראיתי את דוד מוטי מתקרב אלי והפסקתי לבכות הוא נתן לי קרמבו וליטף לי את השערות ואמר לי שמחרתיים אימא ואבא יחזרו ושאתנהג יפה כי בטח גם ככה קשה להם. סיימתי לאכול את הקרמבו וטיפות דקות של גשם החלו לנקד את האספלט. הסתכלתי למעלה וניסיתי לא למצמץ עד שטיפה אחת צנחה בדיוק אל תוך העין השמאלית שלי. קמתי ועליתי בחזרה את כל המדרגות ונכנסתי לבית של אהרון ובת שבע.
בלילה כשכולם ישנו חלמתי שאני בתוך הבית שלי יושב על הספה המשובצת ואימא ואבא נמצאים שם וגם סבא וסבתא שם וגם סבתא השנייה, ואפילו אלי חבר שלי שם. ופתאום כולם יצאו מהבית והשאירו אותי לבד ואחרי כמה שניות יצאה אישה שאני לא מכיר מהמטבח ועשתה לי פרצוף מפחיד ורציתי לצעוק מרוב פחד, ואז ראיתי שזה דוד מוטי והוא צחק ואמר לי די די תירגע זה אני, רק רציתי להבהיל אותך. בבוקר כשהתעוררתי היה שקט מוחלט חוץ מהציוץ של הכנריות שלי שהצלחתי לשמוע אפילו מהבית של אהרון ובת שבע. יצאתי אל הסלון ובת שבע ישבה על הספה וסרגה מפה לבנה. מתי סבתא תבוא לקחת אותי שאלתי אותה והיא אמרה שהיא לא יודעת בטח בצהרים. אחרי ארוחת הבוקר שאלתי את בת שבע אם היא מכירה את דוד מוטי והיא אמרה כן וגם שהיא ראתה אותו יושב אתמול בצהריים על מעקה הבטון בכניסה לבניין. ואז היא שאלה אותי אם אני עצוב כי יורם נהרג ואמרתי לה שאני לא יודע. ואז היא אמרה לי שלפני הרבה שנים היה לה אח שקראו לו דויד ובאיזה יום שבת אחד כל המשפחה נסעו לים והוא טבע ומת, ומאז בכל מקום שהיא נמצאת אפילו כשהיא מרגישה בו הכי מאושרת בעולם, היא תמיד רואה את הים.
בשעה ארבע וחצי סבתא שלי הגיעה עייפה מהנסיעה ומהעלייה של כל המדרגות. רצתי אליה בשמחה וחיבקתי אותה והיא אמרה לבת שבע תודה רבה על זה שהיא שמרה עלי, ולא תודה אחרי שהיא הציעה לה משהו לשתות, ונסענו יחד באוטובוס עד הבית שלה. כשנכנסו פעמון הרוח שהיה תלוי בסמוך לדלת השמיע את הצלצול המוכר שלו, וראיתי את דוד מאיר ישן על המיטה בחדר. סבתא אמרה לי להיות בשקט כדי שלא אעיר אותו ומיד נכנסה לחדר השני וחזרה עם חפיסת שוקולד, פתחתי את חבילת השוקולד וחתכתי קובייה אחת קטנה והכנסתי אותה לפה ולעסתי בשקט, סבתא הדליקה בשבילי את הטלוויזיה והלכה אל המטבח ואחרי חצי שעה קראה לי לאכול עוף ואפונה אבל קודם לשטוף את הפה מהשוקולד שלא יתערבב הבשר עם החלב. אחרי שסיימתי לאכול את העוף והתחלתי לאכול את גרגרי האפונה אחד אחד, היא סיפרה לי שפעם שאימא שלי הייתה קטנה היא ברחה מהבית וחזרה רק כעבור יומיים עם דוד מוטי שאמר שהוא מצא אותה בוכה בחצר של בית הספר. ואז אמרתי לסבתא שגם אני מכיר את דוד מוטי ואתמול הוא הביא לי קרמבו. וסבתא נאנחה ואחר כך השתעלה ושאלה אותי אם אני מכיר את דודה שלומית. ואמרתי לה שלא והיא צחקה ואמרה בטח שלא, היא נפטרה בגיל שלוש מלא זמן לפני שנולדתי והיא לא הספיקה לצלם אותה כי בתקופה ההיא לא לכולם היו מצלמות. באותו יום, היא אמרה לי, זה היה בחופש הגדול, שלומית באה אליה בוכה ואמרה שאימא שלי דחפה אותה ולקחה לה את הבובה ואז היא כעסה נורא ונתנה לאימא שלי סטירה חזקה כי היא כל הזמן רבה עם שלומית בגלל שהיא קנאה ממנה, כי שלומית הייתה הכי קטנה בין האחים והאחיות. ואז אימא שלי יצאה מהבית ולא חזרה ואז שלומית אמרה לסבתא שלי שכואב לה הראש וסבתא הכינה לה תה והשכיבה אותה לישון ובערב היא התעוררה וקדחה מחום והקיאה על כל המיטה. וסבא שלי, שאז הוא היה עוד חי, הזמין מונית והם לקחו אותה לבית החולים ואחרי כמה שעות הרופא, שהיה עם זקן גדול וכיפה שחורה, יצא והודיע להם ששלומית נפטרה מקריש דם במוח, וסבא שלי לא בכה רק צעק על הרופא, אתה הרגת אותה, אתה הרגת אותה.
חבל שלא צילמתי אותה, אמרה לי סבתא, אני כבר לא זוכרת איך היא נראתה, רק זוכרת שהיו לה עיניים כחולות כמו השמיים אחרי פסח, היא עצרה ונאנחה ואמרה כמה מילים במרוקאית שלא הבנתי ואחר כך אמרה, לאף אחד במשפחה אין עיניים כחולות רק לה היו.
למחרת בערב ההורים שלי הגיעו לבית של סבתא ולקחו אותי בחזרה הביתה. בדרך שאלתי את אימא על אחותה שלומית והיא אמרה שהיא לא זוכרת. כשהגענו כבר היה חשוך וקר ואימא שלי לא הסכימה שאשאר בחוץ ואשחק כדורגל עם יוסי. עלינו במדרגות, חולפים על פני הדלת של משפחת מקלברג ומשפחת שרוני, עולים עוד קומה אחת ונכנסים בדלת הימנית. אבא התיישב עייף על הספה המשובצת, ואימא לקחה מטאטא והחלה להבריש את הרצפה, מתפעלת מכמות האבק שהספיק להצטבר בתוך יומיים. נכנסתי אל החדר ורוקנתי את מגירת הצעצועים על הרצפה ושחקתי עם הסוס הוורוד המשוחרר. הוא קיפץ בשמחה על השטיח ונפל. הרמתי אותו והוא אמר שבגלל שהוא היה כלוא הרבה זמן בתוך הכלוב הקטן הוא צריך להתאמן בדילוגים ודהירות. ואז מישהו נכנס אלי לחדר. זה לא היה דוד מוטי, זה היה יורם. הוא היה לבוש במדים ונעלי צבא. הוא התיישב על השטיח וטפח לי על השכם. אחריו נכנס ילד רזה וגבוה. זיהיתי אותו מהתמונה בבית של משפחת מקלברג זה היה אח של אדון יוסף, וגם הוא התיישב על הרצפה ואמר וואו כמה משחקים יש לך, ואני צחקתי ואמרתי לו שיש לי עוד מלא צעצועים בארון, ואז נכנס ילד שמנמן עם נמשים על כל הפנים, ואמר לי שקוראים לו דויד וגם הוא רוצה לשחק אתנו, ואחריו נכנסה ילדה קטנה וחמודה עם חצאית כחולה וחולצה לבנה ועיניים כחולות והתיישבה על המיטה שלי. שיחקנו כולנו במלחמה עם טנקים ותותחים וחיילים קטנים ירוקים ואני ויורם ניצחנו את כולם, כי יורם הוא חייל והוא מבין במלחמות. ואחר כך שיחקנו את משחק השקט, אבל הוא הסתיים מהר כי אח של אדון יוסף התפרץ בצחוק וכולם צחקו אחריו. ואז שלומית סיפרה לנו סיפור וכולם הקשבנו לה בדממה כי היה לה קול שקט כזה שבקושי נשמע. ואחרי שהסתיים הסיפור וכולנו מחאנו כפיים אימא נכנסה לחדר ואמרה שהגיע הזמן לישון, ושאלתי אותה אם כולם יכולים לישון איתי והיא אמרה לי שכן אבל קודם שנסדר את החדר מכול הצעצועים והבלגן.
אחרי שסידרנו יפה את החדר, עליתי למיטה ואח של אדון יוסף ודויד נשכבו על השטיח ועצמו עיניים. שלומית נשכבה על הבובה הענקית של הדוב שיורם הוריד בשבילה מראש הספרייה, ואחר כך נכנס איתי למיטה ואמר לילה טוב, וכולם ענו לו לילה טוב ונרדמו. מבעד לדלת המרפסת ראיתי את דוד מוטי עומד ומעשן. הוא הפנה את מבטו אלי וחייך ונופף בידו. נופפתי אליו בחזרה ועצמתי עיניים. רציתי להירדם, וחשבתי שאם כולם היו נושמים אז יכולתי להירדם למקצב הנשימות שלהם. ואז החלטתי שאני אנשום בדיוק אחרי כל פעם שהם אינם נושמים: אי נשימה-נשימה, אי נשימה-נשימה, אי נשימה-נשימה, וככה נרדמתי למקצב אי הנשימות שלהם - הנשימה שלי, עם חיוך קטן על הפנים וטיפת גשם בעין שמאל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-8 חודשים יפהפה. אנוק
-
לפני שנתיים ו-8 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת אודי
-
-
לפני 6 שנים ו-9 חודשים פנטסטי לא פחות מכך I.V olokita
לרגע אחד חשבתי שזה מייגע. אבל לא הצלחתי להפסיק.
התיאורים, האמירות. לרגע החזרת אותי הביתה לילדות הפרטית שלי.
נהנתי מכל רגע.
תודה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 6 שנים ו-9 חודשים וואו. זה מדהים. קראתי הכל בנשימה אחת וזה כ"כ יפה! אפרת
יש לך כישרון אדיר, פשוט אהבתי כל רגע מקריאת הסיפור הזה והסוף היה כ"כ יפה ואופטימי ומתוק ותמים, וכ"כ אהבתי את הילד, שהוא באמת מאוד מאוד חמוד (!) ואת הכל, בעצם. זה היה פשוט נהדר לקרוא את זה, באמת.
האם זה סיפור אמיתי? או לפחות בחלקו?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-9 חודשים אודי (ל"ת)
-
לפני 6 שנים ו-9 חודשים כן? זה מדהים אפרת
אם כך יש לך זיכרון מצויין, הזיכרון שלי די מעורער בילדות. ובכל אופן, אתה כותב נפלא!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 6 שנים ו-9 חודשים רואים שזה כתוב עם הרבה אהבה א.מ.
גם ממרחק הזמן והכתיבה הכמו-ילדותית שמדחיקה את הכאב
סיפור מאד אישי
אהבתי ונהניתי לקרוא
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
