מבוא
רקע היסטורי
דֶדֵה קוֹרְקוּט (בטורקית Dede Korkut "סבא קורקוט") הוא האפוס החשוב ביותר של התרבות האוֹאזִית (בטורקית: Oğuz. לאות ğ אין מקבילה בעברית. מבטאים אותה כגימ"ל רכה, קרוב יותר לאל"ף נאלמת). מקורם של השבטים האוֹאזִים הוא האזור המזרחי של רכס ההרים טְיֵן שָׁאן ("ההרים השמימיים" בסינית), רכס הרים הנמצא במרכז אסיה, מצפון וממערב למדבר טָקְלָה מָקָאן באזור הגבול של קזחסטן, קירגיזסטן, אוזבקיסטן והמחוז האויגורי האוטונומי שינג'יאנג שבמערב סין. לאחר נפילת החאנות (ישות פוליטית הנשלטת על ידי חאן) הטורקית המערבית בשנת 742 לסה"נ, החל תהליך איחודם של השבטים האוֹאזִים, תהליך שהושלם בשנת 766 עם הקמת הפדרציה האוֹאזִית. פדרציה זו כללה עשרים וארבעה שבטים שנחלקו לשני ענפים עיקריים: בּוֹז אוֹק ("החצים האפורים") ואוּח אוֹק ("שלושה חצים"). הבּוֹז אוֹק נקראים באפוס "השבטים החיצוניים" והאוּח אוֹק נקראים "השבטים הפנימיים". האבחנה ביניהם אינה משמעותית, להוציא העובדה שהאגדה האחרונה באפוס מתארת מלחמת אזרחים בין השבטים הפנימיים לשבטים החיצוניים. לכל אחד מעשרים וארבעה השבטים היה טריטוריה משלו וכל אחד מהם נשלט על ידי בֵּי. השבטים האוֹאזִים היוו את אחד הענפים העיקריים של העמים הטורקים. כיום הם מוכרים כטורקומנים, שם שניתן להם לאחר התאסלמותם, שבטי האוֹאזִים נדדו הרחק מערבה יותר מרוב השבטים הטורקים והפכו בסופו של דבר לטורקים של טורקיה. הן הסלג'וקים והן העות'מאנים הם צאצאים של האוֹאזִים.
במהלך המאות השמינית התשיעית והעשירית היגרו האוֹאזִים מערבה והופיעו בגבולות טרנס־אוקסאניה, שטח נרחב במרכז אסיה הנפרש בין הנהרות אמו־דריה וסיר־דריה, כיום בין אוזבקיסטן, טג'יקיסטן ודרום קזחסטן, וכן גם בח'ווארזם, האזור הפורה של דלתת הנהר אמו־דריה במקום שבו נשפך הנהר בעבר לימת ארל (הימה יובשה על ידי הסובייטים במהלך המאה העשרים). אזור ח'ווארזם מהווה מעין נווה מדבר רחב ממדים באמצע הרמה המדברית של מרכז אסיה. הוא שוכן על הגבול שבין טורקמניסטן מדרום לאוזבקיסטן מצפון. מכאן התקדמו האוֹאזִים עד לצפון הים הכספי ולשפך של נהר הוולגה. ההגירות לבשו צורה של פלישות ומלחמות, ובמהלכן הצליחו השבטים האוֹאזִים להגיע עד לגבולות אירופה. בירת הפדרציה, ינגי־קנט (בטורקית: Yengi-kent, "יישוב חדש") נבנתה על גדות שפך הנהר סיר דריה.
הופעתם של האוֹאזִים במערב מרכז אסיה שינתה את מאזן הכוחות באזור. האוֹאזִים כרתו ברית עם ממלכת הכוזרים בשנים 898-893 לספה"נ והביסו את השבטים הפצ'נגים שישבו בין הוולגה לנהר אורל. מרבית הפצ'נגים נדחקו מהאזורים המיושבים שייסדו, והמעטים שנותרו בחרו להיטמע בין השבטים האוֹאזִים. במאבקם העז נגד הפצ'נגים, נעזרו האוֹאזִים בשבטים טורקיים שכנים נוספים, הקארלוקים והקימקים, שגם הם נטמעו עם הזמן בין האוֹאזִים.
בשנת 965 נכרתה ברית צבאית בין האוֹאזִים לבין סוויאטוסלב, נסיך קייב, כנגד הכוזרים. ברית זו הביאה בסופו של דבר לקריסת ממלכת הכוזרים, שהיתה אויבת עתיקה של רוּס ושל קייב. תבוסתם של הכוזרים תרמה להרחבת ההשפעה הצבאית של האוֹאזִים באזור. בשנת 985 ערך ולדימיר הראשון, בנו של סוויאטוסלב, מסע צבאי משותף עם האוֹאזִים נגד בולגריה.
בין סוף המאה העשירית ותחילת המאה האחת עשרה החלה שקיעתה של הפדרציה האוֹאזִית. הסיבה העיקרית לכך היתה מרידה בקרב האוכלוסייה הנוודית, בתגובה לדיכוי מצד ההנהגה המרכזית. אי־שביעות הרצון מהמדיניות הכלכלית של המנהיג העליון הובילה למרידה בשנת 1034 בהנהגת בני הקבוצה הסלג'וקית, שנמנו עם השבט האוֹאזִי קיניק (בטורקית: Kinik). המורדים נחלו תבוסה קשה והיגרו לטרנס־אוקסאניה, ח'ווארזם וח'וראסאן. בשנת 1041 הצליחו האוֹאזִים להשתלט על ח'ווארזם, אך שנתיים לאחר מכן התגברו הכוחות הסלג'וקים על האוֹאזִים בצפון ח'וראסאן. באמצע המאה האחת עשרה קרסה הפדרציה האוֹאזִית באופן סופי, בעקבות תקיפה של הקיפצ'קים אשר פלשו לאזור הערבה האוֹאזִית. חלק מהאוֹאזִים הפכו להיות שכירי חרב ביזנטיים, חלקם התיישבו ליד קייב כשכירי חרב של נסיכי קייב וחלקם נהרגו במהלך הקרבות או מתו ממחלות ומרעב.
לקראת סוף המאה האחת עשרה מגיעים הסלג'וקים לאזור סוריה רבתי וזאת לאחר שכבר התאסלמו במהלך המאה העשירית. בהנהגתו של סלג'וק אבן דוקאק הם חודרים לתוך האזורים של יישובי הקבע של המוסלמים־האיראנים, בנצלם את התפוררות השלטון המרכזי של ח'ליפות בית עבאס. בהנהגתו של טואריל בֵּכּ, נכדו של סלג'וק, משתלטים הסלג'וקים על מרבית שטחה של הרמה האיראנית, ובשנת 1055 הם כובשים את בגדאד, בירת הח'ליפות.
הח'ליפה העבאסי העניק לטואריל בֵּכּ את התואר סולטאן. להלכה ציין התואר את היותו עמוד התווך של הח'ליפות העבאסית, אך למעשה היה הסולטאן שליטן האמיתי של איראן ועיראק, בעוד שסמכויות הח'ליפה העבאסי היו מוגבלות ביותר. במהלך מעברם של אותם שבטים אוֹאזִים מהאזור המוסלמי־איראני לבגדאד, חל שינוי מהפכני במעמדם. מקבוצה שבטית נוודית הם הפכו לשליטי אימפריה.
במשך ארבע מאות שנים החזיקו השבטים האוֹאזִים מעמד מול הקיפצ'קים, אך לבסוף הוכרעו במהלך המאה השלוש עשרה על ידי כוח חדש שעלה על בימת ההיסטוריה — המונגולים. למעשה, נותרו מעט שבטים אוֹאזִים באזור נהר סיר דריה בעת שהגיעו לשם צבאותיו של ג'ינגיס חאן, שכן רוב האוכלוסייה היגרה מערבה לאיראן, אזרבייג'ן ואסיה הקטנה.
דת וחברה
דתם של האוֹאזִים היתה דת פגאנית, שמאנית. מיעוט קטן בתוכם היה נוצרי. במהלך המאה העשירית התאסלמו כאמור שבטים אחדים מתוך הפדרציה, בהשפעת התרבות המוסלמית־איראנית, ועד תחילת המאה האחת עשרה כמעט כל האוֹאזִים היו כבר מוסלמים. סלג'וק אבן דוקאק התאסלם בשנת 985, ושמותיהם של בניו היו: מיכאל, ישראל, משה ויונה, דבר המצביע על היכרות קודמת עם היהדות הכוזרית או הנצרות הנסטוריאנית.
החברה האוֹאזִית במקורה היתה חברה מונוגמית (נישואין עם אשה אחת בלבד), ונשות היאבאו האוֹאזִיוֹת נשאו תואר מכובד והיו בעלות תפקיד חשוב בניהול השבט. כמו כן, היו נשים בתפקיד של מושלות שבטים שהיו ידועות ומכובדות על ידי הכלל. באגדות הכלולות באפוס מופיעות כמה דמויות נשיות. באגדות על דִירְסֵה חאן ועל בֵּגִיל מצליחים הגיבורים לשרוד בתקופות משבר הודות לעצותיהן של נשותיהן. שלוש מהן (בַּנוּ צִ'יצֵ'ק, בּוּרְלָה הָטוּן וסֶלְגֵ'ן הָטוּן) מתמודדות בפועל כנגד גברים.
מושלי השבטים נקראו בשם חאן או איליק (Ilik). היו להם עוזרים ומחליפים בעלי סמכויות נרחבות, והם תיפקדו כמיישבי סכסוכים או כבוררים.
בעקבות ההגירה מערבה, חל ניתוק מהשבטים דוברי השפות הטורקיות ונוצר מגע ישיר עם דוברי שפות איראניות. כתוצאה מכך, פיתחו האוֹאזִים להגים שונים בתכלית מאלו שדיברו השבטים הטורקיים במזרח. מסיבה זו, היסטוריונים רבים בני התקופה כינו את האוֹאזִים, הטורקים במקורם, בשם טורקמנים (הסיומת הפרסית מָן (man) פירושה: כמו).
דֶדֵה קוֹרְקוּט
מכלול האגדות על דֶדֵה קוֹרְקוּט מהוות אפוס. אפוס הוא יצירה אתנופואטית הכתובה בפרוזה או בחרוזי שירה או בתערובת של שניהם. באפוס מתמודד גיבור מסוים עם אויביו, או שקבוצה אנושית שלמה מתמודדת עם קבוצה אחרת או עם יצורים על טבעיים. אפוס היסטורי מספר על מאבק בין קבוצות אתניות, עמים או שבטים, או בין קבוצות שארות והוא עשוי להכיל רכיבים אנושיים ראליסטיים ומאורעות היסטוריים לצד רכיבים על טבעיים. אפוס עשוי גם להיות בעל אופי רומנטי — גיבור הזוכה לשאת את אהובת לבו לאחר שורה של מעשי גבורה או מילוי משימות שונות או מסע לעולמות אל טבעיים, או שהוא מבוסס על סיפור חייהם של בני זוג שכוחות עוינים (טבעיים או על טבעיים) הפרידו ביניהם והם נאבקים בהם על מנת לחזור ולהתאחד.
האפוס דֶדֵה קוֹרְקוּט כולל מבוא ושתים עשרה אגדות. בשני הטקסטים הכתובים המוכרים לנו כיום, האגדות כתובות בפרוזה, אך משובצים בהן קטעי שירה בעלי אופי דקלומי וקצבי. משלב השפה בסיפורים עולה ויורד, לעיתים הוא פיוטי ומכובד, ולעיתים דיבורי ונמרץ.
לכאורה כל אגדה עומדת בפני עצמה והאגדות אינן מסודרות ברצף כרונולוגי, אך עם זאת הן אינן מנותקות זו מזו. מה שמאחד אותן הוא קיומם של אלמנטים סגנוניים ומבניים משותפים. כולן מהוות שיר הלל לשבטי האוֹאזִים ומתארות את אורחות חייהם, ערכיהם ומנהגיהם כשבטים נודדים. התרבות המתוארת באגדות היא תרבות של חברה נוודית שמתבססת על רעיית צאן, כאשר כל השבט מהגר משדות מרעה בעונת הקיץ לאזורי מגורים בעונת החורף. גיבורי הסיפורים מתגוררים ביורטות, אוהלים עשויים מלבד שמונח על מסגרת עץ בצורת כוורת.
כל הגיבורים באפוס הם מבני אוֹאז, והאפוס משקף את נקודת מבטם. כמו באפוסים אחרים גם כאן מתמקדות האגדות במעשיהם של הגיבורים — מסעות ציד, קרבות עם הכופרים, מרדף, שבי, בריחה ונקמה. שתים עשרה האגדות סובבות סביב אותן דמויות שאחת מהן היא כביכול מחבר האפוס עצמו, דֶדֵה קוֹרְקוּט. ביטויים מסוגננים רבים כמו ברכות, דימויים, תיאורים וצורות דיבור חוזרים ומופיעים לאורך האפוס כולו וכך מקנים לו אחידות ועקביות. בסיומה של כל אחת מהאגדות משמיע המספר תפילה לריבון ("החאן שלי") שלפניו כביכול נאמרת האגדה.
האפוס מתרחש במרכז אסיה, מקום מושבם של שבטי האוֹאזִים בין המאה התשיעית למאה השלוש עשרה. השבטים האוֹאזִים נעו מערבה במאה התשיעית והתיישבו לאורך גדות הנהר סיר דריה, שם הקימו מדינה משלהם. שטחי המחיה שלהם השתרעו לאורך שתי הגדות של נהר סיר דריה מערבה עד לחופי הים הכספי, דרומה עד טרנס־אוקסיאנה, וצפונה עד הערבות שמעבר לימת ארל. מרבית השטחים הללו נמצאים כיום באוזבקיסטן. אורחות חייהם של הגיבורים כפי שהם מתוארים באפוס, משקפים את אופייה של התרבות האוֹאזִית בשטחים אלה באותה תקופה.
האויבים העיקריים של האוֹאזִים במהלך המאה האחת־עשרה היו הטורקים הקיפצ'קים מצפון. הכופרים שעליהם מסופר באפוס הם ללא ספק אבותיהם הקדומים של שבטי אורדת הזהב (החאנות שנוסדה על ידי באטו חאן, נכדו של ג'נג'יס חאן, בתחילת המאה השלוש עשרה). הקיפצ'קים באותה תקופה החזיקו עדיין, כמו שבטים מונגוליים טטריים וטורקיים אחרים, בדת שמאנית. השבטים האוֹאזִים עצמם באו לראשונה במגע עם האסלאם במהלך המאה העשירית כתוצאה מיחסי מסחר הדוקים עם המוסלמים של טרנס־אוקסיאנה. עד סוף המאה האחת־עשרה המירו המוני אוֹאזִים את דתם והפכו למוסלמים. בשני כתבי היד של היצירה שהגיעו לידינו ושנכתבו במאה השש עשרה, נותרו רק רמזים ספורים המעידים על כך שאותם כופרים היו אכן קיפצ'קים. הכופרים המתוארים בהם הם שליטים נוצריים של יוון וגיאורגיה ולא אויביהם המקוריים, הקיפצ'אקים של מרכז אסיה, אך שמותיהם של אותם שליטים נוצרים משמרים את השמות הטורקיים המקוריים ולעיתים גם את התואר הקיפצ'אקי מֶלִיק.
האפוס דֶדֵה קוֹרְקוּט הוא בעיקרו יצירה בדיונית, אך האגדות הכלולות בו משקפות היטב את דפוסי החיים של האוֹאזִים במרכז אסיה ועל כן ניתן להתייחס אליהן כמסמכים של היסטוריה חברתית ותרבותית, גם אם אין הם משקפים אירועים היסטוריים.
שבטי אוֹאז מנו כמה מאות אלפי נפשות, אך באגדות אנו חשים לעתים רחוקות בנוכחותם של ההמונים הללו. לאפוס של דֶדֵה קוֹרְקוּט, כמו לרוב הספרות ההרואית, יש אוריינטציה אריסטוקרטית. האגדות עוסקות בעלילותיהם של גברים ונשים רמי המעלה. הדמות היחידה של אדם פשוט הממלאת תפקיד פעיל בעלילה, היא דמותו של קָרָג'וּק, הרועה של סָלוּר קָזָן, הנלחם באגדה השנייה לצד אדוניו.
דֶדֵה קוֹרְקוּט, שעל שמו קרוי האפוס, הוא מגיד העתידות, המשורר ומנהיג הדת של האוֹאזִים. הוא הכתובת שאליה פנו אנשי השבט כשהיו זקוקים לעזרה ולעתים הוא נוטל חלק פעיל בעלילה. הרבה מהמאפיינים שלו רומזים על כך שמדובר בדמות שמאנית בעלת יכולת נבואית וקשר ל'עולם שמעבר'. כמעט בכל האגדות הוא מופיע כמספר הסיפור, הזמר הנודד, המופיע לפני השליט ופונה אליו בתואר 'חאן שלי' ובסיום כל אגדה הוא מברך את הנוכחים ונושא דברים על אופיים הארעי והחולף של חיי אנוש. לא ברור אם מדובר באדם אמיתי או בדמות מיתולוגית, אך ישנן עדויות רבות על קיומו ההיסטורי של אדם בשם קוֹרְקוּט משבט בָּיָאט. לעתים הוא נקרא דֶדֵה (סבא), ולעתים אַטָה (אבא), שני הכינויים הם כינויי כבוד לזקנים בטורקיה. בימי קדם יוחד הכינוי אַטָה לאנשי דת.
אחד הסיפורים המרגשים ביותר באפוס הוא סיפור אהבתם של בָּמְסִי בֶּיְרֵק ובַּנוּ צִ'יצֵ'ק. סיפורם מזכיר במידה רבה את סיפורו של אודיסאוס השב לאהובתו פּנלופּה לאחר עשרים שנות גלות. סיפור נוסף שהושפע מהאודיסיאה היוונית הוא סיפור מלחמתו של בָּסָט עם טֵפֵּגוֹז, מפלץ בעל עין אחת במצחו בדומה לקיקלופּ שממנו נמלט אודיסאוס. סיפור אחר המושפע מן המיתולוגיה היוונית הוא סיפור הצלתו של דֶלוּ דוּמְרוּל מידי מלאך המוות על ידי רעייתו בדומה לסיפורה של אַלְקֵסְטִיס המצילה את בעלה אַדְמֶטוּס מידי מלאך המוות. סיפורים דומים מופיעים גם בסיפורי עם יהודיים ובמיתולוגיה ההודית.
מקורות האפוס
סיפורי האפוס, שנוצרו במאה האחת עשרה, עברו מדור לדור במסורת שבעל פה במשך שנים רבות. הם הועלו על הכתב ככל הנראה במאה השלוש עשרה, ויש להם מאפיינים אסלאמיים רבים מן התקופה שבה חלק ניכר מן השבטים כבר התאסלם, ועם זאת הם מכילים אזכורים רבים של מנהגים עתיקים מהתקופות שדתם של האוֹאזִים היתה דת שמאנית.
כתבי היד הראשונים של היצירה לא שרדו, אך אנו יודעים על קיומם מספר שנכתב על ידי אבו בכר אבן דֵוָדַרִי (Devadari) שנפטר בתחילת המאה הארבע עשרה ואשר סיכם בספרו חלק מהאפוס. שני כתבי היד שהגיעו לידינו ושעליהם מבוססות כל המהדורות והתרגומים של האפוס הם מהרבע האחרון של המאה השש עשרה כלומר מאתיים וחמישים שנה לאחר זמנו של דֵוָדַרִי. כתב היד השלם היחידי של האפוס נמצא בספריית דרזדן והעתק חלקי שלו נמצא כיום בברלין. בשנת 1950 גילה אטור רוֹסִי (Ettore Rossi) בספריית הוותיקן עותק שני של האפוס בכתב יד ופרסם אותו בפקסימיליה ובתרגום איטלקי. למרות שעותק זה אינו שלם ומכיל רק חלק מהאגדות, הוא אפשר לחוקרי האפוס לשחזר כמה קטעים בלתי ברורים בכתב היד המלא מדרזדן.
הטורקומנים חיו זמן כה רב באנטוליה עד שהספיקו לשכוח את מולדתם המקורית לאורך נהר סיר דריה. בשתי הגרסאות שהגיעו לידינו עלילת האפוס מתרחשת באנטוליה ובאזרבייג'ן השכנה, ואויביהם של הטורקומנים אינם מוצגים עוד כקיפצ'קים אלא כגיאורגים ונוצרים אחרים החיים לחופי הים השחור. "הכופרים" הללו נלחמו בטורקים במשך דורות כה רבים, עד שנדמה היה להם שאלה היו אויביהם מאז ומתמיד. על הרובד העתיק של הזיכרונות הרחוקים ממרכז אסיה מוצבים זיכרונות עדכניים יותר מהמזרח התיכון. עדריהם עדיין רועים לאורך נחלים שניתן לזהות באזור סיר דריה, והגיבורים עדיין נושאים שמות שמופיעים רק לעתים נדירות בכתבי יד מתאריכים מאוחרים יותר מהמאה האחת עשרה; אבל כשהגיבורים יוצאים לקרב, הם מגיעים לערים כמו טְרֵבִּיזוֹנְד (טְרָבְְזוֹן), שנשלטה על ידי הביזנטים עד שנת 1461, ומטילים מצור על מבצרים דוגמת טירת טַטְיָאן, מצודה גאורגית ליד הים השחור.
לצורך התרגום המובא כאן בפני הקוראים השתמשתי בשני תרגומים אנגליים של היצירה — תרגומו של גאופרי לואיס משנת 1974 ותרגומם של סומר, אויזיל וְווקר שראה אור בשנת 1991.
יואל שלום פרץ
טבת תשפ"ב
פתיחה
פותחים אנו בשם אללה ומבקשים את עזרתו.
זמן קצר לאחר זמנו של הנביא מוחמד, הופיע בשבט בָּיָט אדם בשם דֶדֵה קוֹרְקוּט. הוא היה ראש וראשון לחכמי עם אוֹאז. בהשראת האל ידע הוא להתנבא ולהביא מסרים מן העולם הלא ידוע שמעבר. פעם אחת אמר: "באחרית הימים תשוב הריבונות לידי שבט קַיִי, ואיש לא יוכל לשלול משבט זה את המלכות עד בוא יום הדין." בהצהרה זו התכוון דֶדֵה קוֹרְקוּט לשושלת השלטון העות'מאני. הוא חזה דברים רבים מעין אלה. דֶדֵה קוֹרְקוּט היתה יועצם של אנשי אוֹאז בכל העניינים החיוניים, ודבר לא נעשה בטרם התייעצו בו. כל עצה שנתן התקבלה ועל פיה פעלו.
בין אמרותיו החכמות היו האמרות הבאות:
דבר אינו הולך למישרין אם אין מזכירים את שמו של אללה.
איש אינו יכול לשגשג ללא רצון האל הכל יכול.
דבר אינו קורה אם לא נכתב ונחתם בידי האל בשכבר הימים.
איש אינו מת לפני השעה היעודה לו.
המתים אינם יכולים לחזור לחיים.
הנשמה היוצאת אינה חוזרת.
אדם צעיר יכול לאסוף הרים של עושר, אך הוא יכול לבזבז ממנו רק את החלק המיועד לו.
הים אינו יכול להתמלא, אף אם יזרמו לתוכו נהרות שוצפים.
אללה אינו אוהב את היהיר ולא יסייע בעדו לשגשג.
בן מאומץ לא יוכל לדמות לבן אמיתי. לאחר שהוא גדל ומגיע לבגרות הוא מסתלק בלא שיגלה אף שמץ של הכרת תודה.
אף גבעה אינה יכולה להיות עשויה מאפר.
חתן אינו יכול להיות תחליף לבן.
חמור שחור אינו הופך לפרד בנושאו אוכף.
שפחה לא תוכל להפוך לגבירה גם אם תלבש בגדי יקר.
שלג יתמוסס לפני הקיץ, ואין זה משנה עד כמה הוא סמיך.
דשא שופע יקמול עם בוא הסתיו.
מכותנה ישנה לא ניתן לטוות בד טוב.
אויב ותיק לא יוכל להפוך לידיד.
לא ניתן לעבור מרחק רב אם אין מדרבנים את הסוס.
יריב לא יסתלק מאליו ויודה בתבוסתו בטרם תישלף החרב כנגדו.
תהילה לא תושג ללא נדיבות.
נערה לא תוכל להפוך לגבירה אם לא ירשה זאת מאמה.
בן לא יהיה לנדיב, אם לא קיבל דוגמה מאביו.
הבן הוא ממשיך דרכו ובבת עינו של אביו.
בן הגון הוא האש המחממת את משפחתו.
מה יוכל הבן לפעול אם אביו מת ולא הותיר כל רכוש?
מה מועיל בעושרו של האב אם בנו חסר מזל?
הו, חאן שלי, מי ייתן ואללה ישמרך מאלה המביאים עמם מזל רע.
דֶדֵה קוֹרְקוּט נשא דברו בהזדמנות נוספת. הבה ונשמע, חאן שלי, את אשר אמר.
צעיר בלתי מנוסה מוטב שלא יזנק על גב סוס מאומן בעת דהרתו.
מוטב לשפל ולנבזה שלא יעשה שימוש בחרב חדה.
לאמיץ הלב, יסכן מקל לא פחות מחץ וחרב.
בתים אפלים שמבקרים אינם פוקדים אותם מוטב להם שיחרבו.
עשב שאינו מועיל לסוס מוטב שלא יגדל.
מים מרים שאינם טובים לשתייה מוטב שלא ינבעו.
זרע שאינו ראוי לתהילת אביו מוטב לו שלא יכנס לרחם אימו ואם ייכנס, מוטב לו שלא ייוולד.
על הבן להיות בן ראוי הממשיך את תהילת אביו.
על השקרנים להיזרק מן העולם הזה, אך אנשי אמת מי ייתן ויחיו לעד.
מי ייתן, הו חאן שלי, ותחיה מאה שנה. מי ייתן ואללה יגן עליך מכל רע ומי ייתן והצלחתך תארך עוד ועוד.
פעם אחת אמר דֶדֵה קוֹרְקוּט:
רק הצבי יודע היכן נמצאים נאות מרעה.
רק הפרא יודע היכן נמצא העשב הירוק.
רק הגמל מכיר את השבילים למיניהם.
רק השועל מכיר את ניחוח שבעת הנחלים.
רק העפרוני יודע מתי עוברת השיירה בלילה.
רק האם יודעת מי הוא אבי בנה.
רק הסוס יודע אם קל הוא רוכבו או כבד.
רק הפרד יודע את כובד מטענו.
רק החולה יודע היכן הוא כאבו.
רק המוח מרגיש את כאבו של הראש הבלתי זהיר
רק הזמר הנודד עם הקוֹפּוּז (קתרוס) הגדול שלו נודד מארץ לארץ ומנסיך לנסיך.
רק האל הוא היודע מי קמצן ומי נדיב.
מי ייתן ויהיו זמרים נודדים שרים ומנגנים למענך.
מי ייתן ואללה יפרוש חסותו עליך, הו חאן שלי, ויגן עליך מאסון נורא.
הבה ונראה, חאן שלי, מה אמר דֶדֵה קוֹרְקוּט בהזדמנות אחרת.
אלה הדברים שראוי לשבחם:
אללה המפואר במרומים;
מוחמד ישתבח ויתעלה, ידיד אללה ומגן האמונה;
אַבּוּ בַּכְּר,1 הנאמן, המתפלל לימינו של מוחמד;
פרק הקוראן המכונה "הבשורה";2
פרק יָה־סִין3 בקוראן, אשר יש לקוראו בלי להחסיר אף הברה;
עלי, מפקד בני המעלה, אשר עשה שימוש מוצלח בחרבו למען הדת;
חסן וחוסיין, בניו של עלי ונכדיו של מוחמד, שנרצחו על ידי היזידים במישור כָּרְבָּלָא;
הקוראן, אשר ירד מן השמים;
עות'מאן, בנו של עָפָאן, פטרון המלומדים, אשר הביא לעריכתו והעלאתו של הקוראן על הכתב;
מכה, ביתו של אללה, אשר נבנה על מישור נמוך;
עולי הרגל הנאמנים השבים ממכה;
יום הדין האחרון, אשר יתחולל ביום שישי;
הח'טיבים הקוראים את התפילות ביום השישי;
קהל המאמינים המאזינים לח'טיב;
המואזין הקורא מראשו של צריח המסגד;
האשה החוקית הכורעת על ברכיה;
האב לבן־השיער;
האם המניקה את בנה;
הגמל הצועד בדממה;
האח היקר;
חדר הנישואין אשר הוקם לצד האוהל האדום;
הַבֵּן;
אללה שאין שני לו, בורא כל היקום.
מי ייתן ואללה הכל יכול, אשר שרתי את שבחיו, יהיה תמיד לצידך, הו חאן שלי!
הזמר הנודד אומר, בלשונו של דֶדֵה קוֹרְקוּט:
ארבעה מיני נשים הן: הראשונה היא עמוד התווך של משפחתה; השנייה הוא מן המזיקות; השלישית היא זו המכנסת; והאחרונה היא משפל המדרגה.
זו המהווה עמוד התווך של ביתה היא אשה אשר מאכילה את אורחיה, משעשעת אותם ושולחת אותם מאושרים לדרכם, בהיעדר בעלה מן הבית. אשה כזאת דומה היא לעיישה ופטימה. מי ייתן, וילדיה יזכו להגיע לבגרות. מי ייתן, חאן שלי, ותהיה לך אשה כזו בנחלתך.
ואשר לאשה המזיקה והמתנשאת — היא מתעוררת בבוקר מבלי לשטוף את ידיה ופניה, זוללת תשע כיכרות לחם וקערה גדולה של יוגורט, ומתלונת בעודה מכה על חזה: "מאז שהתחתנתי עם הברנש הזה — מי ייתן ואללה יחריב את ביתו — מעולם לא היה לי די מזון לאוכלו, מעולם לא ידעתי אושר במחיצתו, כל ימי הלכתי חשופת ראש ויחפה. הלוואי והיה הולך לעולמו כי אז יכולתי להתחתן עם גבר אחר: גבר שיעשני למאושרת." מי ייתן ואשה כזאת לא תזכה לפרי בטן! מי ייתן, הו חאן שלי, שלעולם לא תשכון אשה כזו בנחלתך.
ואשר לאשה המכנסת — היא מתעוררת בבוקר מבלי לשטוף את ידיה ופניה, יוצאת וקוראת לכל שכניה המתגוררים באוהלי השבט, מרכלת ומפטפטת עד הצהריים. בשובה לביתה אחר הצהריים, היא מגלה כי הכלב הרעב והעגל הגדול הפכו את כל סדרי הבית עד שהוא נראה כמו לול או רפת. אחר כך היא מתלוננת בפני שכנותיה: "אוי, שכנותי, זָלִיחָה, זוּבֵּיְדֵה, אוּרוּבֵיְדֵה, יָאן קִיז, יָאן פָּשָׁה, אָיְנָה מֶלֶק, קוּטְלוּ מֶלֶק, לא עזבתי את העולם. מדוע לא טיפלתן בביתי? כלום אין זה חובתן של השכנות?" מי ייתן וגם לאשה כזו לא יהיה פרי בטן. מי ייתן, הו חאן שלי, שלעולם לא תהיה אשה כזו בנחלתך.
ואשר לאשה משפל המדרגה — כאשר זר מנומס בא לבית כאורח ובעל הבית מבקש ממנה להגיש לו מעט אוכל, היא מתנצלת ואומרת: "בבית הדל הזה אין לא מסננת ולא קמח, והגמל טרם חזר מהטחנה". היא מתעקשת על כך שאין בבית שום דבר שניתן להגישו לאורח ומפנה גבה לבעלה. אתה יכול לבקש ממנה אלף בקשות, אך היא לא תשעה אף לאחת מהן. אוזנה ערלה לכל הפצרות בעלה. היא צאצאית לחמורו של נח הנביא. מי ייתן וישמור אותך אללה מאשה כזאת, הו, חאן שלי.
אגדה ראשונה
סיפורו של בּוּגָך חאן, בנו של דִִירְסֵה חָאן
יום אחד, קם בָּיִנְדִיר חאן, בנו של קָם גָן, והורה להקים את אוהל דמשק הגדול שלו. שמשייתו החומה התרוממה גבוה בשמים. אלפי שטיחי משי היו מפוזרים מסביב. בָּיִנְדִיר חאן נהג, כחאן של כל החאנים, להזמין פעם בשנה את כל נסיכי אוֹאז לחגיגה. גם בשנה זו לא סטה ממנהגו זה והזמין את כל החאנים לסעודה. הרבה מאוד סייחים, בכרים ואֵילִים נשחטו לרגל האירוע.
הוא ציווה להקים שלושה אוהלים גדולים בשלושה מקומות שונים: האחד לבן, השני אדום והשלישי שחור. הוא ציווה שכל חאן חסר ילדים יתארח באוהל השחור, עם שטיח לבד שחור פרוש תחתיו, וכי יוגש לו תבשיל עשוי מבשרה של כבשה שחורה.
"הניחו לו לאכול אם ירצה בכך." פקד החאן, "אם לא יאכל, הניחו לו ללכת."
"חאן שבורך בבן, שכנוהו באוהל הלבן." ציווה, "חאן שזכה רק לבנות, שכנוהו באוהל האדום. חאן חסר ילדים קולל על ידי אללה, ועל כן גם אנו מקללים אותו. יהי הדבר ברור לעין כל."
נסיכי אוֹאז החלו להתאסף בזה אחר זה. ביניהם היה גם דִִירְסֵה חָאן, שלא בורך לא בבן ואף לא בבת. הבה ונשמע, חאן שלי, מה אמר דִִירְסֵה חָאן לאנשיו:
"עֵת תְּנַשֵּׁב הַבְּרִיזָה הַקְּרִירָה עִם שַׁחַר
וְאֶת שִׁירוֹ הָעֶפְרוֹנִי הַמְצֻיָּץ יַשְׁמִיעַ,
וְהַפַּרְסִי אָרֹךְ זָקָן, הוּא לִתְפִלָּה מַאֲמִינִים יִקְרָא;
עֵת יִצְהֲלוּ סוּסֵי עֲרָב בְּעֵת יִרְאוּ אֶת אֲדוֹנָם,
עִם דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר,
וְאוֹר חַמָּה יַצִּית פִּסְגוֹת הָרִים יְפֵיפִיִּים —
אָז לִפְעֻלָּה הַלּוֹחֲמִים יָכִינוּ אֶת עַצְמָם."
עם עלות השחר יצא דִִירְסֵה חָאן, מלווה בארבעים לוחמים, לחגיגה של בָּיִנְדִיר חאן. לוחמיו של בָּיִנְדִיר חאן בירכו את דִִירְסֵה חָאן והזמינו אותו להיכנס לאוהל השחור, שרצפתו היתה מכוסה בשטיח לבד שחור. הם הניחו לפניו את התבשיל העשוי מבשר כבשים שחורות ואמרו לו: "חאן שלנו, כך ציווה עלינו בָּיִנְדִיר חאן."
"איזה פגם מצא בי בָּיִנְדִיר חאן?" שאל דִִירְסֵה חָאן, "כלום בחרבי או שולחני ישנו אשם? באוהלים הלבנים והאדומים שיכן הוא גברים ממעמד נמוך. במה אשמתי ומדוע זה הושמתי באוהל השחור?"
"חאן שלנו," אמרו לו, "כך פקד עלינו בָּיִנְדִיר חאן. כל מי שאללה קללו ולא העניק לו בן או בת, גם אנו מקללים אותו."
דִִירְסֵה חָאן קם אז על רגליו ופנה לאנשיו: "הבה ונסתלק מכאן, הו אנשי. הפגם הוא בי או בנָאוָת ביתי."
דִִירְסֵה חָאן חזר לביתו, קרא לרעייתו וכך אמר לה:
"אֲהוּבָתִי, עֲטֶרֶת אָהֳלִי, נְוַת בֵּיתִי,
אֲשֶׁר זְקוּפַת קוֹמָה כִּבְרוֹשׁ הִיא מְהַלֶּכֶת,
וּשְׂעָרָהּ יוֹרֵד וּמִשְׁתַּלְשֵׁל עַד לְרַגְלֶיהָ,
שֶׁגַּבּוֹתֶיהָ הֵן כְּמוֹ קֶשֶׁת מְתוּחָה,
וְשִׂפְתוֹתֶיהָ הֵן לִשְׁנֵי שְׁקֵדִים דָּמוּ
כְּתַפּוּחֵי הַסְּתָו אָדְמוּ כָּאן לְחָיַיִךְ.
כַּאֲבַטִּיחַ עֲסִיסִי אַתְּ גְּבֶרֶת לְבָבִי!"
כלום שמעת את שאירע לי? בָּיִנְדִיר חאן, שלושה אוהלים הקים: אחד לבן, אחד אדום ואחד שחור. אורחים שבורכו בבנים הכניס הוא לאוהל הלבן. אורחים שבורכו בבנות אירח הוא באוהל האדום. ומי שלא זכה לבן, אף לא לבת — אותו ציווה הוא לארח באוהל השחור עם שטיח שחור מתחתיו. תבשיל של כבשים שחורות ציווה הוא להגיש וכך אמר: 'הניחו לו לאכול אם ירצה בכך. אם לא יאכל, הניחו לו ללכת. מכיוון שאללה הכל יכול קילל אותו, מקללים אותו גם אנו. יהי הדבר ברור לעין כל'. אמרי לי, רעייתי, מי מאתנו הוא עקר, את או אני? מדוע אללה הכל יכול לא העניק לנו בן בריא?"
דִִירְסֵה חָאן נשא קולו בשיר וכך אמר:
"הוֹ בַּת הַחָאן, כְּלוּם מִמְּקוֹמִי אָקוּם עַתָּה
וּבִגְרוֹנֵךְ אֹחַז, אֶמְחַץ אוֹתָךְ מִתַּחַת מַגָּפַי?
כְּלוּם אֶת חַרְבִּי שְׁחֹרַת הַלַּהַב מִנְּדָנָהּ אֶשְׁלֹף
וְאֶת רֹאשֵׁךְ אָסִיר מֵעַל כְּתֵפַיִךְ,
וְלָךְ אַרְאֶה מָה מְתוּקִים יָכְלוּ לִהְיוֹת חַיַּיִךְ?
כְּלוּם אֶת דָּמֵךְ זֶה הָאָדֹם אַגִּיר עַל הַקַּרְקַע?
הוֹ, בַּת הַחָאן, סַפְּרִי נָא לִי מַדּוּעַ זֶה קֻלַּלְנוּ,
שֶׁאִם לֹא כֵּן אֶת עֲוֹנֶךָ אֶפְקֹד עָלַיִךְ!"
אשתו של דִִירְסֵה חָאן השיבה לו:
"הוֹ דִּירְסֶה חָאן, אַל תִּתְאַכְזֵר אֵלַי.
אַל נָא תִּכְעַס וְאַל תִּגְעַר בִּי בְּחֻמְרָה.
מַהֵר נָא וְהָקֵם אֶת אָהָלְךָ הָאַדְמוֹנִי,
צַוֵּה לִשְׁחֹט סְיָחִים, אֵילִים וּבְכָרִים.
וְאָז זַמֵּן לְכָאן אֶת כָּל נְסִיכֵי־אוֹאז
מָזוֹן הָבֵא נָא לִרְעֵבִים וְתֵן מַלְבּוּשׁ לְעֵירֻמִּים, הַרְאֵה לָהֶם חַסְדֶּךָ.
עֲרֹם גִּבְעָה שֶׁל תַּבְשִׁילֵי בָּשָׂר, אֲגַם שֶׁל קוּמִיס,
לָהֶם מָזוֹן עָרֵב הַגֵּשׁ, מִשְׁאַלְתְּךָ אוֹ אָז בַּקֵּשׁ.
אוּלַי בְּבֶן בָּרִיא יָחֹן אוֹתָנוּ אַלְלָה,
כִּתְשׁוּבָה לִתְפִלּוֹתָיו שֶׁל בֶּן אֱנוֹשׁ רָאוּי לִשְׁמוֹ."
דִִירְסֵה חָאן שמע לעצת רעייתו וציווה להגיש סעודה גדולה. הוא פקד על אנשיו לשחוט סייחים, בכרים וגם אֵילִים. כל נסיכי אוֹאז הוזמנו לסעודה. הוא האכיל את הרעבים, הלביש את כל העירומים ושילם את חובותיהם. הוא גדש בשר כמו גבעה, והכין אגם של קוּמִיס (חלב סוסה) ואחר כך השמיע את משאלתו. הנסיכים נשאו ידיהם לשמים והתפללו. משאלתו של דִִירְסֵה חָאן התגשמה. רעייתו התעברה והביא לעולם בן זכר. היא גידלה את בנה וטיפלה בו במסירות. מהיר צעד הוא הסוס, לשון זריזה יש למספר הסיפורים. לכבשים בוגרות הופכות השיות ביעף. כך צמח וגדל גם בנו של דִִירְסֵה חָאן ועד מהרה הגיע לשנתו החמש עשרה.
באחד הימים הגיע דִִירְסֵה חָאן עם בנו למחנהו של בָּיִנְדִיר חאן. לבָּיִנְדִיר חאן היו שור וּבֶכֶר רב אונים. השור יכול היה יכול לטחון בקרניו אבנים קשות ולהפכן לאבקה כמו קמח. השור והגמל היו אמורים להילחם זה בזה פעמיים בשנה, פעם אחת בקיץ ופעם בסתיו. בָּיִנְדִיר חאן ונסיכי אוֹאז החזקים נהנו להתבונן בהתמודדויות האלה.
באותו יום, יום קיץ, הובא השור מן הארמון. שלושה גברים אחזו מכל צד בשרשראות ברזל שבהן נכבל השור. הוא שוחרר באמצע מגרש התחרות. בדיוק אז שיחק שם בנו של דִִירְסֵה חָאן במשחק העצמות (משחק שנערך עם העצמות הקטנות של מפרק הברך של כבשים) יחד עם שלושה נערים נוספים מהמחנה. כששוחרר השור, קראו האוחזים בו לנערים להימלט משם. שלושת הנערים האחרים ברחו, אבל בנו של דִִירְסֵה חָאן ניצב במקומו ולא זז. השור רץ לעבר הנער מתוך כוונה לנגוח בו ולהורגו. אך הנער הנחית על השור מכה אדירה על מצחו. השור התנדנד על רגליו ושב ותקף אותו. ושוב הנחית הנער מכה נוספת על מצחו. אחר כך דחף את השור עד קצה המגרש, כשאגרופו לחוץ אל מצח השור. הם המשיכו להיאבק ונעו לכאן ולכאן. השור נעץ בחוזקה את רגליו הקדמיות בקרקע, בעוד הנער מחזיק את אגרופו על מצחו. לא ניתן היה לדעת מי המנצח. הנער חשב לעצמו: "המוט מחזיק את האוהל ישר על מכונו, מדוע שאתמוך בשור הזה?" כך אמר ואז משך את אגרופו וסר הצדה. השור שלא היה מסוגל לעמוד על רגליו, צנח והתרסק על הקרקע. הנער שיסף אז את גרונו בסכינו.
נסיכי אוֹאז התקבצו סביבו ואמרו: "כל הכבוד לך הנער, קראו לדֶדֵה קוֹרְקוּט לבוא ולהעניק לו שם ואז שאוהו אל אביו כדי שיעניק לו נסיכות וכס מלכות משלו."
דֶדֵה קוֹרְקוּט הגיע. הוא נטל את הנער תחת חסותו, הביאו לאביו ואמר לו:
"שְׁמַע נָא, דִּירְסֵה חָאן, וְלִדְבָרַי הַקְשֵׁב:
תֵּן לַנַּעַר נְסִיכוּת מִשֶּׁל עַצְמוֹ,
תֵּן לוֹ כֵּס שִׁלְטוֹן אֲשֶׁר רָאוּי הוּא לוֹ.
תֵּן לוֹ גַּם סוּס עֲרָבִי אָצִיל וּגְבַהּ קוֹמָה,
שֶׁיּוּכַל לָשֵׂאת לוֹחֵם כַּבִּיר כְּמוֹתוֹ.
תֵּן לוֹ גַּם רִבּוֹא כְּבָשִׂים שְׁמֵנוֹת מֵעֶדְרְךָ —
שִׁישׁ־קַבַּבּ הוּא מִבְּשָׁרָן יָכִין אָז לְעַצְמוֹ
בְּמִדּוֹת וּמַעֲלוֹת טוֹבוֹת נֵחַן הוּא.
תֵּן לוֹ גַּם גָּמָל אָדֹם לָשֵׂאת אֶת רְכוּשׁוֹ
בְּמִדּוֹת וּמַעֲלוֹת טוֹבוֹת נֵחַן הוּא.
תֵּן לוֹ אֹהֶל מְפֹאָר עִם מוֹט זָהָב בְּמֶרְכָּזוֹ
אֹהֶל שֶׁיָּצֵל עָלָיו מִלַּהַט הַחַמָּה.
תֵּן לוֹ בֶּגֶד וּמְעִיל עִם עִטּוּרִים שֶׁל צִפּוֹרִים.
אֶת שְׁנֵיהֶם יִלְבַּשׁ, שֶׁכֵּן מְיֻמָּנוּת וְכֹשֶׁר יֵשׁ לוֹ."
"בחור צעיר זה נלחם בשור על מגרש המשחקים של בָּיִנְדִיר חאן והרג אותו," המשיך ואמר דֶדֵה קוֹרְקוּט. "על כן, תן לבנך את השם בּוּגָך. אני מעניק לו את שמו זה, ואללה יעניק לו את שנות חייו."
בשומעו זאת העניק דִִירְסֵה חָאן לבנו נסיכות וכתר שלטון.
לאחר שהתחזק הבן הצעיר על כסאו פרצה מריבה בינו לבין ארבעים הלוחמים הצעירים של אביו. הם נטרו לו טינה על כך והחליטו להתנקם בו. "הבה נסכסך בינו לבין אביו ונהפוך את לב אביו נגדו כדי שיביא למותו. וכך נוכל להמשיך ולבצר את מעמדנו."
עשרים מן הלוחמים פנו אל דִִירְסֵה חָאן ואמרו לו: "כלום שמעת, דִִירְסֵה חָאן, מה מתרחש? בנך — מי ייתן וְיִמָּנַע ממנו להצליח ולשגשג — הפך לאדם רע מעללים. בראש ארבעים לוחמיו תקף הוא את שבטי אוֹאז האדירים. עת ראה הוא בחורה יפה, מיהר הוא לחוטפה. הוא העליב זקנים לבני זקן, מעך את שדיהן של נשים זקנות ששיערן שיבה. החדשות על מעשיו הרעים עתידים להגיע לאוזניו של בָּיִנְדִיר חאן. הפלגים הצלולים והר אָלָֿה4 יפיצו את החדשות. אנשים ירננו: איך יכול בנו של דִִירְסֵה חָאן לעולל דברים נוראים שכאלה?"
"עדיף לך למות ולא לחיות עם החרפה." המשיכו הלוחמים ואמרו, "בָּיִנְדִיר חאן יזמן אותך אליו ויעניש אותך קשות. בן כזה אינו ראוי לחסדך. מוטב לך שתפטר ממנו. מדוע שלא תדון אותו למוות?"
"הביאוהו לפני, ואני אהרגנו." אמר דִִירְסֵה חָאן. עוד הוא מדבר והנה הגיעו עשרים הלוחמים הבוגדניים הנותרים והוסיפו דברי דיבה: "בנך יצא לציד בהרים היפים השייכים לך. הוא פגע בציפורים והרג חיות בלי שקיבל את רשותך. הוא הביא את שלל צידו לאימו. הוא לגם יין אדום ועז בחברתה והכריז כי ברצונו להורגך! בנך הפך לאדם רע מעללים. החדשות על מעשיו יגיעו לאוזניו של בָּיִנְדִיר חאן, החאן של כל החאנים. בהר אָלָה ישמעו על כך. אנשים ירננו: איך יכול בנו של דִִירְסֵה חָאן לעולל דברים נוראים שכאלה?" הם יתלוננו עליך באוזניו של בָּיִנְדִיר חאן והוא יעניש אותך. בן כזה אינו ראוי לך. מדוע אין אתה הורג אותו?"
"הביאוהו לכאן!" אמר דִִירְסֵה חָאן, "אני אהרוג אותו! אינני רוצה בבן כמוהו!"
"איך נוכל להביא את בנך לכאן?" אמרו הלוחמים, "הוא לא יקשיב לנו. מוטב שתכנס את לוחמיך ותציע לבנך להצטרף אליך לציד. כך תוכל להורגו בזמן הציד. לא תוכל להורגו בשום דרך אחרת."
עם שחר קם דִִירְסֵה חָאן ויצא לציד. הוא לקח עמו את בנו ואת ארבעים לוחמיו. זמן מה עסקו בציד ציפורים וחיות בר. בשלב מסוים ניגשו כמה מלוחמיו הבוגדניים של דִִירְסֵה חָאן אל בנו ואמרו לו כך: "אביך אמר: 'ברצוני לראות את בני רודף אחרי צבי והורג אותו לפני. ברצוני לראות איך רוכב הוא על סוסו, איך הוא עושה שימוש בחרבו ויורה חצים מקשתו. דבר זה יסב לי אושר, נחת וגאווה ויעמיק את אמוני בכוחותיו'."
בּוּגָך שלא עמד על כוונותיו האמיתיות של אביו, רדף אחרי הצבאים, הדף אותם לכיוון אביו והרג אותם לפניו. בעודו נוהג כך, אמר לעצמו: "יראה נא אבי כיצד אני רוכב ויתגאה בי, יראה אותי אבי שולח את חיצי ויגדל מבטחו בי, יראה אבי איך אני מניף את חרבי ויעלוז."
ארבעים הלוחמים הבוגדניים אמרו אז לדִִירְסֵה חָאן: "דִִירְסֵה חָאן, כלום ראית לאיזה כיוון הודף הודף בנך את הצבאים. הוא הודף אותם לכיוונך. הוא מתכוון לירות בך חץ ולהורגך. הרוג אותו בטרם יהרוג אותך."
לאחר שנוכח דִִירְסֵה חָאן שבנו אכן הודף את הצבאים לכיוונו, הוא מתח את קשתו החזקה המצוידת בגידי זאב, ניצב על ארכובות סוסו, וירה בבנו בין השכמות. החץ פילח את חזהו, דם אדום הכתים את בגדו. הוא לפת את צוואר סוסו והחליק ונפל על הקרקע. דִִירְסֵה חָאן רצה ליפול על גופו של בנו, אבל אנשיו לא אפשרו לו לעשות זאת. או אז הפנה דִִירְסֵה חָאן את סוסו ורכב לביתו.
רעייתו של דִִירְסֵה חָאן רצתה לחגוג את הציד הראשון של בנה בסעודה חגיגית שתערוך לנסיכי אוֹאז האדירים. היא צוותה לשחוט סייחים, בכרים ואילים. בראש ארבעים בנות לווייתה צרות המותניים, יצאה היא לברך את בעלה. היא נשאה ראשה והביטה תחילה בדִִירְסֵה חָאן, ואז הביטה סביבה, אבל בשום מקום לא יכלה לראות את בנה. רטט עבר בבשרה ולבה החל לפעום במהירות. עיניה השחורות מלאו בדם ובדמעות. הבה ונשמע את אשר אמרה לבעלה:
"בּוֹא נָא לְכָאן, עֲטֶרֶת רֹאשִׁי,
כֵּס בֵּיתִי, חֲתַן אֲבִי הַחָאן,
אֲהוּבָהּ שֶׁל הַגְּבִירָה, אִמִּי,
הֵן אוֹתְךָ הוֹעִידוּ הֵם לְבַעַל לִי,
הֵן אוֹתְךָ רָאִיתִי עֵת פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי,
הֵן אוֹתְךָ אָהַבְתִּי מִמַּבָּט רִאשׁוֹן.
דִּירְסֶה חָאן, אִישִׁי, עִם שַׁחַר קַמְתָּ
רְכַבְתֶּם עַל סוּסֵיכֶם, אַתָּה וּבְנֵנוּ,
אֶת צֵידְכֶם עֲרַכְתֶּם בֶּחָזוֹת זְקוּפִים.
שְׁנַיִם יְצָאתֶם, אַךְ רַק אֶחָד מִכֶּם לְכָאן הוּא שָׁב.
בְּנִי שֶׁלִּי אוֹתוֹ מָצָאתִי בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל הֵיכָן הוּא?
כְּלוּם טוֹעָה עֵינִי הַמְגַשֶּׁשֶׁת, דִּירְסֶה חָאן,
בְּחָזִי כְּאֵב נוֹקֵב, שָׁדַי מֵהֶם חָלָב אֶת בְּנִי הֵינַקְתִּי, יְבֵשִׁים.
אַף שֶׁשּׁוּם נָחָשׁ צָהֹב לֹא הִכִּישַׁנִי, הִתְנַפַּח עוֹרִי זֶה הַלָּבָן.
בְּנִי, הוֹ יְחִידִי אֲהוּב נַפְשִׁי, אָבַד! לִבִּי בָּאֵשׁ בּוֹעֵר.
אֶת מֵימַי לְנַחֲלֵי אַכְזָב הִגַּרְתִּי.
נְדָבוֹת לְדֶרְוִישִׁים עוֹטֵי גְּלִימוֹת שְׁחֹרוֹת, חִלַּקְתִּי.
רְעֵבִים לַלֶּחֶם — בְּמָזוֹן הִשְׂבַּעְתִּי,
לִפְנֵיהֶם גִּבְעוֹת בָּשָׂר עָרַמְתִּי.
אֲגַמִּים שֶׁל קוּמִיס מֵחָלָב תּוֹסֵס לָהֶם הִגַּשְׁתִּי.
בְּצִירֵי לֵדָה קָשִׁים וּבְמַכְאוֹב אֶת בְּנִי יָלַדְתִּי.
דִּירְסֶה חָאן, הַגֵּד נָא לִי הֵיכָן הוּא בְּנִי וּמָה אֵרַע לוֹ!
כְּלוּם הִנַּחְתָּ לוֹ לִפֹּל עַל מוֹרְדוֹתָיו שֶׁל הַר אָלָה?
כְּלוּם הִנַּחְתָּ לוֹ לְהִסָּחֵף בְּזֶרֶם שֶׁל נָהָר סוֹעֵר?
כְּלוּם הָיָה הוּא לְבָרוֹת לָאֲרָיוֹת וּנְמֵרִים?
כְּלוּם הִנַּחְתָּ לְכוֹפְרִים לוֹבְשֵׁי שְׁחֹרִים לִלְכֹּד אֶת בְּנֵנוּ?
אֶל אֲבִי הַחָאן אֵלֵךְ, גְּדוּד לוֹחֲמִים וְכֶסֶף לִי יִתֵּן.
בְּכוֹפְרִים שְׁחֹרִים אֶשְׁלַח יָדִי לְהַכּוֹתָם
אַל תַּנִּיחַ לִי לָשׁוּב מֵחִפּוּשַׂי בְּטֶרֶם אֶמְצָאֶנּוּ,
עַד אֲשֶׁר מִסּוּסָתִי הַחֲזָקָה אֶפֹּל וְאֶפָּצַע,
עַד אֲשֶׁר דָּמִי זֶה הָאָדֹם אֶמְחֶה בְּשַׁרְווּלִי,
אֶשְׂתָּרֵעַ כָּאן לְצַד הַדֶּרֶךְ, אֵיבָרַי שְׁבוּרִים וּרְצוּצִים.
דִּירְסֶה חָאן, הַגֵּד נָא לִי הֵיכָן הוּא בְּנִי וּמָה אֵרַע לוֹ!
אֶת רֹאשִׁי זֶה הַמִסְכֵּן אַקְרִיב לְמַעֲנוֹ."
ובאומרה זאת נשאה קולה בבכי ונתנה פורקן לצערה, אך דִִירְסֵה חָאן לא השיב לה.
בינתיים, באו אותם ארבעים לוחמים בוגדניים וכך אמרו לה: "בנך בטוח וחש בטוב. דבר לא אירע לו. הוא עסוק בציד. בוודאי יחזור היום או מחר. הסירי דאגה מלבך. הוא אינו יכול לבוא לכאן ולדבר כיון שהוא מבוסם קמעא."
רעייתו של דִִירְסֵה חָאן שבה לביתה, אך לא יכלה לשקוט על שמריה. עם ארבעים נערותיה דקות המותניים העפילה ורכבה בהרים בחיפוש אחר בנה. היא טיפסה על הר קזיליק, שהשלג והקרח על ראשו אינם מתמוססים לעולם. היא הדהירה את סוסה במעלה הגבעות התלולות. ובעת שהביטה למטה, ראתה עורבים ממריאים ונוחתים סמוך לנהר. היא דרבנה את סוסה ורכבה לכיוון הנהר.
זה היה המקום שבו התמוטט ונפל האיש הצעיר. כאשר ראו העורבים את דמו ניגר, רצו הם לעוט עליו, אבל שני כלביו מנעו מן העורבים לפגוע בגופו. בעת שהתמוטט ונפל נגלה לו חיזיר (בן דמותו של אל־חדר, אליהו במסורת המוסלמית) על גב סוסו האפור, ליטף את פצעיו שלוש פעמים ואמר: "אל תחשוש מהפצעים האלה, אינך עתיד למות מהם. עשבי ההר המעורבים בחלב אימך יעלו להם ארוכה." ובאומרו זאת, נעלם.
ואז הגיעה לשם אימו וראתה את בנה שוכב שותת דם. היא נשאה קולה בשיר. הבה ונשמע, חאן שלי, את שירה.
"עֲצוּמוֹת הֵן שְׁתֵּי עֵינֶיךָ הַשְּׁחֹרוֹת, הַלְוַאי וְיִפָּקְחוּ הֵן.
עַצְמוֹתֶיךָ אֲשֶׁר כֹּה חָזְקוּ שְׁבוּרוֹת הֵן,
נִשְׁמָתְךָ כִּמְעַט פָּרְחָה מִתּוֹךְ גּוּפְךָ.
כְּלוּם נוֹתְרָה בְּךָ עוֹד נְשָׁמָה, אֱמֹר לִי,
קָזִילִיק הָהָר, עֲדַיִן מְפַכִּים מֵימֶיךָ.
מִתְפַּלֶּלֶת אָנֹכִי כִּי יַחְדְּלוּ לִזְרֹם.
קָזִילִיק הָהָר, צוֹמְחִים עוֹד עֲשָׂבֶיךָ.
מִתְפַּלֶּלֶת אָנֹכִי כִּי צְמִיחָתָם תֶּחְדַּל.
קָזִילִיק הָהָר, עוֹד מְדַלְּגִים צְבָאִים זְרִיזִים בְּמוֹרָדְךָ.
מִי יִתֵּן וְתִפָּסֵק מְרוּצָתָם, לְאֶבֶן יַהַפְכוּ הֵם.
אֵיךְ אוּכַל לְדַעַת, בְּנִי, אִם אֲרָיוֹת תְּקָפוּךָ,
אוֹ נָמֵר הִכְרִיעֲךָ? כֵּיצַד אוּכַל לָדַעַת, בְּנִי.
מָה הִיא הַצָּרָה אֲשֶׁר נָפְלָה עָלֶיךָ?
כְּלוּם נוֹתְרָה בְּךָ עוֹד נְשָׁמָה, אֱמֹר לִי,
אֶת רֹאשִׁי שֶׁכֹּה אֻמְלַל אַקְרִיב לְמַעַנְךָ.
אֶת פִּיךָ פְּתַח, דַּבֵּר אֵלַי כָּעֵת, הוֹ בְּנִי."
כאשר השמיעה את שירה, חדרו הדברים לאוזניו. הוא הרים את ראשו, פקח את עיניו והביט בפניה של אימו. הוא פתח פיו ודיבר אליה. הבה ונשמע, חאן שלי, את אשר אמר לה.
קִרְבִי אֵלַי, אִמִּי, אֲשֶׁר אֶת חֲלָבֵךְ לָגַמְתִּי.
אִמִּי, שֶׁשְּׂעָרָהּ הִלְבִּין, אֵם אֲהוּבָה מְכֻבָּדָה,
אֶת הַפְּלָגִים הַמְפַכִּים אַל נָא תָּאֹרִי.
הַר קָזִילִיק כָּל רַע הוּא לֹא עָשָׂה לִי.
אֶת עֲשָׂבָיו הַמְלַבְלְבִים אַל נָא תָּאֹרִי.
הַר קָזִילִיק אֵין בּוֹ אָשָׁם, הוּא לֹא תְּקָפַנִי.
אַל נָא תָּאֹרִי אֶת צְבָאָיו הַמְדַלְּגִים בְּחֵן.
הַר קָזִילִיק אֵין בּוֹ כָּל פְּגָם, הוּא לֹא פָּגַע בִּי.
אַל נָא תָּאֹרִי אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים.
הַר קָזִילִיק אֵין בּוֹ אָשָׁם, הוּא לֹא פְּצָעַנִי.
עַל רֹאשׁ אָבִי יָחוּלוּ רֶשַׁע וְאַשְׁמָה."
הוא המשיך אז ואמר: "אל תבכי, הו אמא. אל נא תדאגי. פצע זה לא יהרגני. חיזיר הרכוב על סוסו האפור בא אלי. את פצעי ליטף שלוש פעמים וכך אמר לי: 'אין אתה עתיד למות מפצע זה. פרחי הרים מעורבים בחלב אמך יביאו לך מזור'."
לאחר שהשמיע מילים אלה, יצאו ארבעים הבנות דקות הגזרה לאסוף פרחים בהרים. אימו של האיש הצעיר סחטה את שדיה פעם אחת, אך שום חלב לא בקע מהם. היא סחטה אותם שוב, אך עדיין לא בקע מהם חלב. בפעם השלישית הכתה על חזה וסחטה את שדיה ביתר עוצמה. לבסוף בקע מהם מעט חלב מוכתם בדם. הן ערבבו את החלב ומרחו בתערובת את פצעיו של האיש הצעיר. הן העמיסו אותו על הסוס והביאו אותו למחנהו. שם נמסר הוא לטיפולו של רופא והוסתר מעיניו של דִִירְסֵה חָאן.
כשם שהסוס מהיר בדהרתו, כך מהיר המשורר בלשונו. פצעיו של הצעיר נרפאו תוך ארבעים יום והוא התאושש לגמרי, שוב היה הוא מסוגל לרכוב על סוסו ולחגור את חרבו, לצוד ולירות בציפורים. דִִירְסֵה חָאן לא ידע דבר מכל זאת. הוא חשב שבנו מת.
אך ארבעים לוחמיו הבוגדניים שמעו על כך עד מהרה ודנו ביניהם מה עליהם לעשות. הם אמרו: "אם דִִירְסֵה חָאן יראה את בנו, הוא יהרוג את כולנו. הבה ונתפוס את דִִירְסֵה חָאן, נקשור את ידיו הלבנות מאחורי גבו, נכרוך חבל סביב צווארו וניקח אותו אל ארץ הכופרים."
הם עשו כפי שהחליטו.
הם קשרו את ידיו הלבנות של דִִירְסֵה חָאן מאחורי גבו. הם כרכו חבל סביב צווארו הלבן. אחר כך היכו אותו עד שדם נטף מבשרו הלבן. הם אילצו את דִִירְסֵה חָאן לפסוע רגלי בעת שליוו אותו על גבי סוסיהם. הם הובילוהו לארץ הכופרים הארורים. בעת שדִִירְסֵה חָאן היה שבוי בידי הכופרים, לא ידעו החאנים של אוֹאז דבר על מצוקתו.
רעייתו, מכל מקום, שמעה על כך. היא ניגשה אל בנה ודיברה אליו. הבה ונשמע, חאן שלי, את אשר אמרה.
"כלום יודע אתה, בני, מה אירע? לא רק הסלעים התלולים, גם האדמה עצמה מזועזעת. אף שאין אויבים בארצנו, הותקף אביך. ארבעים בני לווייתו הבוגדניים שבו אותו. הם כפתו את ידיו הלבנות מאחורי גבו, כרכו חבל על צווארו ואילצו אותו ללכת רגלי בעת שהם עצמם רכבו על סוסים. הם לקחו אותו אל ארצות הכופרים. הזדרז נא, בני, קח עמך את ארבעים לוחמיך ולך להציל את אביך מארבעים האנשים הבוגדניים הללו. לך עכשיו וחוס על אביך, גם אם הוא עצמו לא חס עליך."
האיש הצעיר שמע לעצת אימו. הוא קם, חגר על מותניו את חרב הפלדה הגדולה שלו, נטל את קשתו המתוחה בידו האחת ואחז בחנית הזהב שלו מתחת לזרועו האחרת. ואז, כשנאכף סוסו החזק, עלה עליו, ועם ארבעים בני לווייתו הצעירים יצא למרדף.
משרתיו הבוגדניים של דִִירְסֵה חָאן עצרו בדרך ושתו יין אדום חזק. בעוד בּוּגָך חאן עושה את דרכו, ראו אותו ארבעים הבוגדים מתקרב.
"הבה ונלכוד את הצעיר הזה," אמרו, "וניקח את שניהם, אותו ואת דִִירְסֵה חָאן לכופרים."
דִִירְסֵה חָאן אמר להם: "הו, ארבעים בני לוויתי, אין לי ספק באחדותו של אללה. התירו את ידי, תנו לי קוֹפּוּז (קתרוס), ואני אשכנע אותו צעיר לחזור בו, התירוני או הרגוני."
הם התירו את ידיו ונתן לו את הקוֹפּוּז. דִִירְסֵה חָאן לא ידע שהבחור הוא בנו שלו. הוא התקדם לעברו ושר:
"אִם נֶעֶלְמוּ לְךָ סוּסִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה, אֶמְנֶה כַּמָּה אָבְדוּ לִי,
אֱמֹר לִי, אִישׁ צָעִיר, אִם גַּם סוּסֶיךָ בֵּינֵיהֶם,
אוֹ אָז אוּכַל לַהֲשִׁיבָם לְךָ לְלֹא כָּל קְרָב. חֲזֹר בְּךָ!
אִם אֶלֶף מִכְּבָשֶׂיךָ מִן הַדִּיר הֵן נֶעֶלְמוּ, אֶמְנֶה כַּמָּה אָבְדוּ לִי,
אֱמֹר לִי אִם גַּם כִּבְשׂוֹתֶיךָ בֵּינֵיהֶן,
אוֹ אָז אוּכַל לַהֲשִׁיבָם לְךָ לְלֹא כָּל קְרָב. חֲזֹר בְּךָ!
וְאִם גְּמַלִּים אַדְמוֹנִיִּים מֵעֶדְרְךָ הֵם חֲסֵרִים, אֶמְנֶה כַּמָּה אָבְדוּ לִי,
אֱמֹר לִי אִם גַּם גְּמַלֶּיךָ בֵּינֵיהֶם,
אוֹ אָז אוּכַל לַהֲשִׁיבָם לְךָ לְלֹא כָּל קְרָב. חֲזֹר בְּךָ!
אִם אֹהָלִים הַמְחֻפִּים זָהָב לְךָ אָבְדוּ,
הַנַּח לִי וְאֶמְנֶה כַּמָּה אָבְדוּ לִי.
אֱמֹר לִי אִם גַּם אֹהָלֶיךָ בֵּינֵיהֶם,
אוֹ אָז אוּכַל לַהֲשִׁיבָם לְךָ לְלֹא כָּל קְרָב. חֲזֹר בְּךָ!
אִם חֲסֵרוֹת לְךָ כַּלּוֹת חוּמוֹת עֵינַיִם וְלִבְנוֹת פָּנִים,
הַנַּח לִי וְאֶמְנֶה כַּמָּה אָבְדוּ לִי.
אֱמֹר לִי אִם אֲרוּסָתְךָ הִיא בֵּינֵיהֶן
אוֹ אָז אוּכַל לַהֲשִׁיבָהּ לְךָ לְלֹא כָּל קְרָב. חֲזֹר בְּךָ!
וְאִם זְקֵנִים לִבְנֵי זָקָן לְךָ אָבְדוּ,
הַנַּח לִי וְאֶמְנֶה כַּמָּה אָבְדוּ לִי.
אֱמֹר לִי אִם אָבִיךְ הַזָּקֵן הוּא בֵּינֵיהֶם,
אוֹ אָז אוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ לְךָ לְלֹא כָּל קְרָב. חֲזֹר בְּךָ!
אִם אַחֲרַי רוֹדֵף אַתָּה, אֲנִי אֲשֶׁר אֶת בְּנִי הָרַגְתִּי,
לְךָ אֵין קֶשֶׁר לְחֶטְאִי, הוֹ אִישׁ צָעִיר. חֲזֹר בְּךָ!"
הבן השיב לשירו של אביו, הבה ונשמע, חאן שלי, את תשובתו:
"סוּסִים גְּבוֹהֵי קוֹמָה אֶפְשָׁר כִּי הֵם אָבְדוּ לְךָ,
אַךְ דַּע כִּי לִי שַׁיָּךְ אֶחָד מֵהֶם.
לְאַרְבָּעִים גְּבָרִים שְׁפָלִים לֹא אֲנִיחֶנּוּ.
עֶדְרֵי גְּמַלִּים אַדְמוֹנִיִּים אֶפְשָׁר כִּי הֵם אָבְדוּ לְךָ,
אַךְ אֲחָדִים מִבֵּינֵיהֶם לִי שַׁיָּכִים הֵם.
לְאַרְבָּעִים גְּבָרִים שְׁפָלִים לֹא אֲנִיחֵם.
אַלְפֵי כְּבָשִׂים אֶפְשָׁר כִּי הֵן אָבְדוּ לְךָ,
אַךְ אֲחָדוֹת מֵהֶן לִי שַׁיָּכוֹת הֵן.
לְאַרְבָּעִים גְּבָרִים שְׁפָלִים לֹא אֲנִיחֵן.
כַּלּוֹת שֶׁעֵינֵיהֶן חוּמוֹת וּלְבָנוֹת פְּנֵיהֶן, אוּלַי אָבְדוּ לְךָ,
אַךְ בֵּינֵיהֶן אֲרוּסָתִי שֶׁלִּי נִמְצֵאת.
לְאַרְבָּעִים גְּבָרִים שְׁפָלִים לֹא אֲנִיחֶנָּה.
אִם אֹהָלִים הַמְחֻפִּים זָהָב אָבְדוּ לְךָ,
גַּם אֹהָלַי שֶׁלִּי הֵם עִמָּהֵם נִמְנִים.
לְאַרְבָּעִים גְּבָרִים שְׁפָלִים לֹא אֲנִיחֵם.
וְאִם זְקֵנִים לִבְנֵי זָקָן אָבְדוּ לְךָ,
הֵן גַּם אָבִי, זֶה הַשּׁוֹטֶה, הוּא עִמָּהֵם נִמְנֶה.
לְאַרְבָּעִים גְּבָרִים שְׁפָלִים לֹא אֲנִיחֶנּוּ."
הוא נופף במטפחתו לארבעים בני לוויתו הצעירים, והם באו והתקבצו סביבו. בעזרתם לחם הוא באויביו. אחדים מהם הרג ואת יתרם לכד.
לאחר שהציל כך את אביו, שב הוא לביתו. דִִירְסֵה חָאן גילה אם כך כי בנו עודנו חי. בָּיִנְדִיר חאן, חאן החאנים, העניק לצעיר נסיכות וכס שלטון.
דֶדֵה קוֹרְקוּט שר שירים על אודות המאורע וחיבר אגדה זאת של שבטי האוֹאזִים. כשסיים את האגדה הוסיף ושר:
"גַּם הֵם עָזְבוּ אֶת הָעוֹלָם בְּלִי שׁוּב.
שָׁהוּ בּוֹ עֵת קְצָרָה וּבְדַרְכָּם הִמְשִׁיכוּ,
וּבְדִיּוּק כְּשֵׁם שֶׁמִּתְקַדֶּמֶת שַׁיָּרָה בָּעֲרָבָה.
הַמָּוֶת גַּם אוֹתָם נָטַל לְנֵצַח.
אֶת עוֹלָמָם שֶׁל בְּנֵי תְּמוּתָה הוֹתִירוּ מֵאָחוֹר,
עוֹלָם שֶׁבּוֹ בְּרִיּוֹת בָּאוֹת וְאָז הוֹלְכוֹת
עוֹלָם שֶׁאֶת בָּאָיו מוֹנֶה הַמָּוֶת."
ואז הוסיף ואמר: "כאשר יגיע המוות האפל, ישמור עליכם אללה ברוב חסדו. מי ייתן ויעניק לכם שלטון ובריאות טובה, מי ייתן ואללה הכל יכול, אשר אותו לא אחדל מלשבח, יהיה לכם לידיד ולשומר."
לכך אני מתפלל, חאן שלי, מי ייתן והריך הנישאים לא ימוטו לעד. מי ייתן ועצך המצל לא ייכרת לעולם. מי ייתן ופלגיך הצוננים לא ייבשו לעד. מי ייתן וכנפיך לעולם לא תשברנה. מי ייתן וסוסך האפור לעולם לא ימעד במרוצתו. מי ייתן ולא תוצרך להניף את חרבך המחושלת לעולם. מי ייתן וחניתך לעולם לא תתנפץ בקרב. מי ייתן ולא ייפקד בגן העדן מקומם של אימך לבנת השיער ואביך לבן הזקן. מי ייתן ואללה ישמור על ביתך והאש באח שלך תמשיך ותבער. מי ייתן ואללה הרחום שלנו לא יפקירך לעורמתם של בוגדים.
